"חסידים הצילו העיירה בוערת" ● מאמר תגובה סוער

"חסידים הצילו העיירה בוערת" ● מאמר תגובה סוער

כל מאוויינו מושקעים בלקרב עוד יהודים לאבינו שבשמים. וכשמצליחים לעשות "סירטוק" אוי מה רב אושרנו ● אבל מה עם הילדים שלנו מה עם הנוער שלנו מה עם הסירטוקים שכבר נמצאים אצלנו בבייתנו בבשרינו ואובדים מאיתנו. הרי על כל סירטוק שאנו "עושים", אנו מאבדים שלושה ארבעה סירטוקים שכבר נמצאים אצלנו, בקהילתנו. "ומבשרך אל תתעלם" ועניי עירך קודמים" ● תגובות רבות הגיעו למערכת על מאמרו של הרב דובי ברוד, היועץ החינוכי. אחד מהם, של הורה כואב במיוחד, מתפרסם כאן

הורה כאוב

אונדזער שטעטל ברענט

ס'ברענט, ברידער, עס ברענט

אוי אונדזער שטעטל, נעבעך, ברענט,

בייזע ווינטן מיט ירגזון,

רסן ברעכן און צעבלאזן

שטארקער נאך די ווילדע פלאמען

אלץ ארום שוין ברענט!

און איר שטייט און קוקט אזוי זיך,

מיט פארלייגטע הענט

און איר שטייט און קוקט אזוי זיך

אונדזער שטעטל ברענט.

העיירה בוערת

שרפה, אחים, שרפה!

עירתנו בוערה כלה,

בה רוחות שחרות יסערו,

להבות חרבן יבערו,

עקבותיה לא נשארו,

היא עולה באש.

ואתם חובקים ידים

בלי הושיט עזרה,

בלי כבות את אש הלהב,

אש העירה.

"שריפה אחים שריפה" הוא שיר שנכתב בשנת ה'תרצ"ח על ידי המשורר היהודי-פולני מרדכי גבירטיג בעקבות פוגרום פשיטיק.

דומה כי מאז פורים תרצ"ט בה אמר הרבי הריי"צ לחסיד להעדיף את מדורת האש ולא לשלוח את הבן לחינוך הקומוניסטי הכפרני, לא בערה העיירה החב"דית בעירה שכזו.

"איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי"

משהו קורה כאן אחים בעשור האחרון. משהו מרעיד את אמות הסיפים, שבש את כל מה שידענו או שחשבנו שאנחנו יודעים. שריפה חסידים שריפה. בתקופה כה מורכבת וסבוכה, אנחנו, האנשים הפשוטים, אלה שיוצאים בבוקר להוביל את הבנים לחיידר ואת הבנות לבית רבקה, בית חנה ולבית חיה מושקא, מצפים שמישהו יביא את הדליים לכבות את השריפה, שמישהו כאן יקום ויראה שמשהו מסוכן קורה כאן.

● "ומבשרך לא תתעלם"

כל מאוויינו מושקעים בלקרב עוד יהודים לאבינו שבשמים. כיצד לקרב עוד צעירים לנשיא דורנו, נערכים כינוסי השלוחים שכל מטרתם היא לטקס עצה כיצד להחזיר יהודים לתורה ולמצוות. מוקמים ישיבות לבעלי תשובה ברמת אביב קונגו תאילאנד ומציפים את העולם במבצע תפילין, בכדי להרוויח עוד "קרקפתא". וכשמצליחים לעשות "סירטוק" אוי מה רב אושרנו.

אבל מה עם הילדים שלנו מה עם הנוער שלנו מה עם הסירטוקים שכבר נמצאים אצלנו בבייתנו בבשרינו ואובדים מאיתנו. הרי על כל סירטוק שאנו "עושים", אנו מאבדים שלושה ארבעה סירטוקים שכבר נמצאים אצלנו, בקהילתנו. "ומבשרך אל תתעלם" ועניי עירך קודמים" אוי מה היה לנו.

יכול שליח לפעול בעיר שנים רבות, ולהפוך לבעל השפעה בעיר, מניח קרקפתות, מזכה יהודים במצה שמורה לחיזוק האמונה. מדליק את הניצוץ היהודי בהדלקת חנוכייה בראש חוצות, אבל מה עם ילדנו שכבר דלוקים, מה עושים שלא תכבה שלהבתם!

כמה יהודים מצליח שליח להעביר לשמירת מצוות מלאה הרי בכדי להעביר יהודי אחד לשמירת מצוות מלאה עלולה לחלוף שנה או יותר. ו"סירטוק אחד מיני אלף…

אבל עד שאנו טורחים ועמלים, מוציאים כספים מתכנסים מטכסים עצה כיצד לקרב עוד יהודים ליהדות.באו נחשב כמה מילדנו שכבר נמצאים בתורה ומצוות, כבר נמצאים בחב"ד, כבר לומדים חסידות, כבר מקושרים לרבי, נושרים. נושרים והופכים לחילוניים גמורים וסוחבים איתם את חבריהם, מחללים את שמו הקדוש של הרבי גורמים צער למשפחותיהם והורסים את מרקם החיים בריכוזיי חב"ד.

אנו יודעים יפה מאד להתכנס לכינוס השלוחים העולמי, כינוס שלוחים הארצי, כינוס השלוחים חוף המערבי, כינוס השלוחים חוף המזרחי, וכינוס המחנכים ברוב פר והדר. מדוע לא מתכנסים כמה פעמים בשנה לכינוס להצלת הנוער הנושר העולמי. כינוס להצלת הנוער הישראלי, כינוס להצלת הנוער הנושר הכפר חבד"י כינוס לנצלת הנוער הנושר הנחלאי. כינוס להצלת הנוער הנושר הלודאי, כינוס להצלת הנוער הנושר דקראון הייטס על 30% הנשירה שבה רחמנא ליצלן.

● "ישראל אף על פי שלא חטא ישראל הוא"… גיוואלד גיוואלד

אינני איש חינוך ולא לי הפיתרון לסופת ההוריקן המשירה את טובי בנינו. אבל בעוד שיש לנו המרץ והכוחות לשלוח שליחים לנפל לתאילנד לפרו ולקונגו, בכדי לפגוש לתרמילאי ישראלי אוכל נבלות וטריפות ועובד על כל עבירה שבעולם, ולזכותו בברכת שהכול נהיה בדברו, או בקידוש של שבת. הבה נשקיע מעט מהמאמצים לחשוב כיצד למנוע מהילדים שלנו להגיע למחוזות רוחניים אפלים אלו של המטיילים הישראלים בתאילנד קונגו ופרו.

חוגים אחרים משקיעים כיום את מרב מאמציהם רק בדבר הזה. לא בטוח שפעולותיהם הן הנכונות, וגם לא בטוח שהנשירה אצלם פחותה, אבל לפחות הם "עושים" ככל שידם מגעת. הם לוחמים נגד האינטרנט, כופים את אנשיהם לעבור לטלפון כשר, לוחצים דרך הילדים במוסדות על הורים המסרבים להישמע להורותיהם, מנסים לבצע הפרדה במוסדות מילדים שקיים חשש שיקלקלו את ילדיהם, ניתן להתווכח על הדרך, אך אי אפשר שלא להעריך את מסירות נפשם על הדרך שבה הם סבורים שתציל את בניהם ובנותיהם מהנשירה. מסירות הכרוכה בנכונות אף להליכה לכלא.

● ומה איתנו

מתוך אלפי המוסדות שיש לחב"ד בעולם, כמה מוסדות יש לנוער שלא מתאים לישיבה רגילה מלחיצה, מוסד אחד שתיים חנוך לנער, גבעת אולגה, מבוא מודיעים, שבקושי רב מצליחים לשרוד כלכלית. כן אנו יודעים להפנות משאבים אדירים לקירוב תלמידי ישיבות תיכוניות, ללימוד חסידות, אך מה עם הילדים שלנו שכבר נמצאים בתוך החסידות מה אנו עושים כדי שהם לא ינשרו ויגיעו למחוזות שאפילו התיכוניסטים הדתיים לא מתקרבים אליהם.

● "כי-אין בית, אשר אין-שם מת"

על רבני ועסקני לחב"ד לשנות פאזה, ולהבין שבשנים אלו מרב המאמצים אמורים להיות מופנים לחשיבה והפניית משאבים אדירים למניעת הנוער הנושר. הנשירה פושה לא רק אצל בעלי תשובה וזה לא ספרדים כפי שאומרים הגזענים מעמנואל, אלו משפחות מה"גז'ע" משפחות שהוריהם מסרו את נפשם על קידוש ה' ברוסיה, מקושרים לרבי, יראי שמים שלא מפספסים תפילה במניין וטבילה במקווה. לא, לא ממשפחות "הרוסות" או מפורדות… הנשירה קיימת אצל כל סוגי וגווני הציבור שלנו מטובי משפחותנו..

כאמור איני איש חינוך ואין לי הפיתרון למניעת הנשירה, אך פטור בלא כלום אי אפשר.

ברור שהנשירה מתחילה בפנימייה. העובדות הן שכל זמן שהילד למד צמוד לביתו, חזר לישון כל ערב בבית, היה אולי מעורב פה ושם במעשי שובבות. אך לא התקלקל, לא נגע בזקן, לא הוריד את הכובע והחליפה, לא הוריד את הכיפה, ולא התנתק מהיהדות, ועבר לגור בתל אביב רחמנא לצלן. הנשירה מתחילה בהגיעו לפנימייה, בה הילד רחוק מעיני ההורים, אין שליטה מי הם חבריו ומה מעשיו והיכן מבלה הוא את שעותיו הפנויות. בפנימייה הילד פורק עול, מסתובב לעיתים בחוסר מעש מתחבר עם חברים רעים, ומתדרדר. הוריו לא מסוגלים לשמים לב לשינוי המתרחש בילדם כאשר בא פעם בחודש לשבת חופשה קצרה, בה בקושי מספיקים הם לדבר איתו. וגם הריחוק טבעי הנוצר מול ילד שלא רואים כל החודש, עושה את שלו. שהרי אין מה לעשות "רחוק מהעין רחוק מהלב, ופתאום ביום בהיר היחד נושר לו הילד ואז כבד מאוחר. "לא ראינו, לא שמענו, לא ידענו, לא הרגשנו, ובצדק, כיצד ניתן להרגיש כשנמצאים בריחוק מקום מהילד ורואים ונפגשים פעם בחודש.

השיר שריפה אחים שריפה, הפך למעין המנון יהודי בתקופת השואה השיר היה להמנון של המחתרת היהודית בקרקוב ולוחמיו שרו את השיר גם בהיותם בכלא הנאצי. אלא ששואה רוחנית גדולה היא מן שואה גשמית. כמו שכתוב "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו". עורו חסידים עורו העיירה בוערת, הביאו חביות דליים כוסות ואף כוסיות העיקר הביאו משהו אנו נעשה את שלנו והקב"ה יעשה את שלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>