והגדת לבניך – מסורת הדורות

ישיבת באר התורה

דברי ראש הישיבה הגאון הגדול רבי גבריאל יוסף לוי שליט"א

ביום עיון ולימוד לבוגרי הישיבה, ב' ניסן תשע"ה

 והגדת לבניך – מסורת הדורות

כהקדמה לדברי ברצוני להקדים מה שכל תלמידי הישיבה יודעים דבר שנקבע במשך החורף הזה כ"מטבע לשון" בישיבה, שהאויב הכי גדול של האנושות וק"ו של בני תורה הוא השטחיות ומהות האדם להיות מתבונן. באמת, ניכר על בני ובוגרי הישיבה הענין של "מתבונן".

בדברים הבאים ברצוני להציג נושא, שבע"ה תהיה בו תועלת לכל אחד ואחד.

 תקופה סוערתו

אנו נמצאים בתקופה מאוד קשה, בתקופה שנושבת בחוץ רוח סערה קשה וגדולה. מסופר ששאלו אדם גדול שבנו לא גדל כפי שאביו רצה, וטענו לו "הרי העולם אומרים שהתפוח אינו נופל רחוק מעץ". השיב להם, "כל זה בסתם נפילה, אבל בזמן שיש רוח סערה, התפוח עלול ליפול רחוק מאוד מן העץ. בני גדל אצלי בזמן שהיתה סערה גדולה, ולכן ארע שנפל כה רחוק".

נמצאים כאן אברכים, רבנים, ראשי ישיבות, משגיחים. לחלקם יש כבר בנים בישיבות, בנות בסמינרים, חלקם עדיין מחכים לילד הראשון. אבל אצל כולם צריכה התבוננות ומחשבה בנושא זה המרכזי וחשוב עד מאוד, חינוך הילדים.

באחת משבתות ה"מזמרים" בישיבה, אמרתי כי אדם יכול להשלות את עצמו ב"כוחי ועוצם ידי", לחשוב שבידו לפעול ולעשות, להיות חרוץ, להיות פיקח, חכם, עשיר ומוצלח. אבל בדבר אחד אף אחד לא משלה את עצמו שבידו לעשות, וזה – איזה בנים יהיו לו, חכמים או טפשים, בעלי מידות טובות או רעות, בריאים או חולים, שלמים או בעלי מומין. אין אדם בעולם שזה בשליטתו. בגידול הבנים רואים בחוש שמה שהקב"ה רוצה – כך יהיה, ומה שאינו רוצה – לא יהיה.

אם יעשו סקר אצל כל אדם בעולם, מהאדם הכי משכיל עד האדם הכי פשוט, וישאלו אותו מה חשוב לו – כסף, כבוד, קריירה, כבוד או הנאות, כולם יאמרו, שהאושר הכי גדול שיכול להיות, זה לראות נחת מהילדים. הדבר שהכי יקר לאדם עד מאוד, הוא לראות את ה"ברא כרעא דאבוה", לקבל את הנחת מהילדים, נכון שטבע ותכונות הילדים הם כפי שקבע הקב"ה, אבל הנחת מהילדים תלוי בעיקר כיצד נחנך אותם, ואם נצליח בתפקיד המרכזי של חינוך ילדנו.

בתקופה של סערה כה גדולה, צריך לדעת שקשיי הסערה אינם פוסחים על שום דבר. אין מודל מסגרתי מסויים שיכול לשמור. בזמנו שמעתי מהגאון ר' דוד פוברסקי זצ"ל, שיש מעלה במה שאנחנו נמצאים במסגרת יותר "פרומרית" – שומרת, אך במצב הקיים היום, צריך להכיר את העובדות בשטח, שגם במסגרות שמורות, לא די במסגרת זו, ובלי עוד כלים נכבדים – הבעיה קיימת ועומדת.

כפי שר' ישראל הבין בתקופתו שהמסגרות נפרצו, ובלי שיהיה דבר נוסף – לא יהיה פתרון, כך גם מי שרואה את התקופה שלנו בעינים פשוטות, בלי צורך להיות עמקן גדול, מבין שעלינו לשנס מתניים ולהבין מה הם הכלים הנכונים לתקופה זו. אין לנו לחפש כלים חדשים, אלא כלים עתיקים שנמסרו למשה מסיני ולפעול לפי מה שתורתנו מורה לנו לתקופה זו, רק עשיה זו תעזור לנו לעבור את התקופה הסוערת הזאת.

ננסה עתה להציע דרך, אנחנו נמצאים בערב פסח. עניינים רבים בפסח נאמרו ב"ארבעה" – ארבעה לשונות של גאולה, ארבע כוסות, ארבע קושיות, ובפייט של שבת החודש מונה שם כשמונה או עשרה עניינים נוספים של ארבעה.

המהות של "ארבעה", הוא הצורה להקיף דבר בצורה מושלמת מכל צדדיו, ופסח בא להקיף אותנו במעלותיו מכל הצדדים. גם בשיעור הנוכחי נעמוד על ארבעה נושאים יסודיים המקיפים את עבודת הפסח בפרט, ועבודת החינוך בכלל יהיו הם בבחינת ארבע כוסות של ברכה וכוסות של ישועות.

 והגדת לבניך

הנושא הראשון – המתבונן במערכת המסודרת של ליל הסדר רואה שכולה בנויה על "והגדת לבנך". היסוד של "והגדת לבנך" שנעמוד עליו בדברים הבאים, יש בו תועלת עצומה לשמר בצורה שאין כדוגמתה את ילדינו שיחי' בתקופתנו הסוערת.

בכל הזמנים כל אב הנחיל לילדיו את המסורת הנפלאה שקיבל מאבותיו

מחמת סיבות היסטוריות כאלו ואחרות, שאין כאן הזמן לפורטם, המערכת של "והגדת לבנך" במאה השנים האחרונות נפרצה ונחלשה. כבר בתקופתי נוצר מצב, שכמעט כל בן תורה הרגיש שהוא ה"ראשון". לא מוצא חן בעיניו מה שאביו או סביו עשה, האבא היה "בעל בית" או הגיעו מרקע שונה וכדו'. בן תורה הרגיש שהוא זה שמתחיל  "דרך חדשה". את הנאמר ברש"י על הפסוק "א-לוקי אבי וארוממנהו – אין הקדושה מתחלת בי אלא ירושה היא לי מאבותי", לא רבים הרגישו.

היום המצב השתנה, רוב הלומדים הם בני בני תורה, אך יחד עם זאת – בסופו של דבר רבים עדיין מרגישים שהקדושה מתחילה בו. גם מי שהוא בן של תלמיד חכם, מרגיש שהוא הוא התחלת הקדושה, ורק במקרה יש לו גם ייחוס, ולכן חסר בכל החפצא של "והגדת לבנך".

כמעט לא שומעים שאדם אומר "זה מסורת בידי מאבותי". כששואלים אדם, מה קבלת מאביך, במה אתה מרגיש שאתה ממשיך את מסורת אבותיך, כמעט ואין. ואם הכינוס הזה יועיל לכל בוגרי הישיבה, לבסס את ההרגשה והידיעה שאנחנו חלק משלשלת של העבר, ובודאי שעלינו להיות חוליה משלשלת העתיד, זה אחד מהדברים שישמרו על התפוח שלא יפול כי יהיה לא רק תלוי בעץ אלא קשור בקשר אמיץ וחזק בשרשרת הדורות.

הרי כל היהדות מבוססת על יציאת מצרים ומעמד הר סיני. כבר כתב הרמב"ן, שהקב"ה לא עושה לכל טיפש ניסים חדשים והוא עשה זו בתחילת היותנו לעם והיא התגלות של הקב"ה לעיני כל הדורות, והדרך היחידה שנהיה אנו "מחוברים" ליציאת מצרים היא ע"י שקיבלנו זאת במסורת מדור לדור, הדרך היחידה שלנו להגיע ולהשתייך למתן תורה הוא במסורת שיש לנו על כך.

דבר זה נאמר כאן בתמציתיות, וודאי ראוי לכל אחד להעמיק בו ולהרחיב בו.

 כל אחד חוליה מתוך שלשלת הדורות

צריכה להיות לאדם השייכות של אדם למסורת אבותיו, ההרגשה של חיבור ושייכות לכך שהוא חלק משלשלת מפוארת מיציאת מצרים, ועליו להיות הממשיך של החוליה של אבותיו לדורות הבאים, זו אבן היסוד של "והגדת לבנך".

כשנפגשתי עם "נושרים", ניסתי לבדוק מה הדבר המרכזי שהביא לנשירה, המסר היה "אני לא מרגיש מחובר" להורים לישיבה לסביבה. אדם שמחובר למשהו לא כ"כ מהר נוטש אותו, גם אם תהיה לו בעיה גדולה או יצר הרע גדול, הוא הרי מחובר למשהו, ולא יוותר עליו.

 

אני חושב שאתם כהורים, ואפי' הורים לילד בן שנתיים כדאי לכם להשקיע זמן ומחשבה כיצד לקיים בליל הסדר וכל השנה כראוי והגדת לבנך, הילד צריך לקבל המון מסרים – ונצרכת לכך מחשבה, מחשבה מעמיקה – שיקבל מסרים 'זה שמעתי מאבא', 'זה יש לי קנין מאבא שלי', ההקשעה בזה שהבן ירגיש מחובר מהאבא, אין לתאר כמה זמן זה יחסוך. אם לא משקיעים בכך, הבן יגדל ויגיע לישיבה קטנה, ויהיה לו קשיים, ויהיה צריך הרבה זמן להשקיע, אבל אם משקיעים מחשבה איך אני מחבר את הבן שלי למערכת שלי.

שולחן שבת

אתן דוגמאות קטנות, שולחן שבת זה זמן אדיר להעביר מסורת, אבל אברכים עסוקים כל השבוע, וגם בכולל יום שישי, ולא היה מעט זמן להכין את שולחן השבת בלי תכנון מראש ההזדמנות הנפלאה של שולחן שבת הולכת לאיבוד ע"י עייפות ההורים, או ע"י חוסר תכנון מה ללמד ומה המסרים להעביר, או לפעמים בבזבוז בעיסוק בדברים בטלים ונייעס. שמעתי יהודי תלמיד חכם שמתחילת השבוע מתכנן מה המסרים שהוא מעוניין להעביר בסעודות שבת. הרי יושבים שלש סעודות ביחד, צריך לתכנן מה המסרים שהבן ירגיש "זה קיבלתי מאבא שלי", זה יפעל ויועיל בכל המישורים, לחנך אותו ליושר, לאמונה, לאמת, לתוכן לערכים, בזמן בדור כזה שהכל כ"כ חיצוני, תדמיתי.

מסר ברור וחד – שיזכר ישמר ויהיה מורה דרך

גם כדאי קצת תשומת לב – שיהיה המסר מחודד – לפעמים יכול להיות ערב מלא התעוררות, אבל לא ישאר ממנו לעתיד – כי אין בו מסרים ברורים, למשל שיהיה מסר, ר' ישראל אומר שמצוה הראשונה להיות חכם ולא טיפש, ויש הרבה מסרים לעשרות.

מלבד התועלת שהילד מתחנך ונבנה יש תועלת נוספת, ילד שמחובר לאביו, ירצה לעשות את הטוב, גם כשאבא שלו לא אומר. ידוע לי על בחורים שהיו באותו נסיון כמו חבריהם, אבל אלו שהיה להם קשר עם האבא, וידעו שהאבא קשור עמהם ואוהב אותם, לא יכלו לעזוב את דרכו של האבא, זה היה השומר הטוב ביותר שלא יעזבו דרך אבותיהם.

נמצא אם כך, שההורים צריכים להעביר מסרים, ולעשות את זה דבר מרכזי בחיים. ליל הסדר לא מספיק, צריך לתכנן כבר מר"ח ניסן מה המסר שאני מעביר לילדים בליל הסדר, לא 'נופלים' לליל הסדר.

הצד השני של המטבע, דיברנו שהאבא צריך להעביר מסרים, אבל צריך גם כן להשתדל לטעת בלב הילד הרגשת שייכות למשהו גדול. מספרים על חסידות לובלין, שהתחילה עם נכדו של הגרעק"א – הג"ר לייבל אייגר, וכשהגיע ממשיך דרכו האדמו"ר לארץ נכנס לחזו"א ואמר שאינו רואה את עצמו ראוי, החזו"א שאלו "זה יעזור לעשרה יהודים – כבר כדאי, ואם זה יועיל רק לילדים שלך – ילדים של אדמו"ר זה משהו אחר".

הבן חלק ממשפחה חשובה של בני תורה

תן לילד את התחושה של הכבוד, שהוא שייך למשפחה של בני תורה, והמשפחה של בני תורה זו משפחה שחיים בפסגה של צורת החיים. כמה נפלא משלו של ה"שפת אמת", על אותם מטפסי הרים שהגיעו לפסגת ההר לאחר מאמצים מרובים, ומצאו שם ילד קטן משחק בחול, שאלוהו הרי אנחנו היינו צריכים לעשות שנה של אימונים בשביל להגיע לכאן, ענה להם הילד 'אני נולדתי כאן'. אמר השפת אמת, אנחנו נולדנו גבוה. ילד צריך לקבל תחושה שאנחנו שייכים לילדי האוורסט. לא בשביל הכבוד, אלא שזאת הצורה האמיתית, של עבודת ה' וכמו שכ' הרבינו יונה בשערי העבודה, שהשער הראשון שידע האדם מעלתו ומעלת אבותיו.

 

המסורת לא רק מאבותיו אלא מישיבתו ומרבותיו

מי שקיבל רבות מאבותיו דברים אלו יועילו שיפתח אותם, ירחיב בהם ויעבירם לדורות הבאים, מה נאמר למי שמרגיש שאין בידו קנינים מאבותיו, הוא אומר אבל אני לא יכול לומר שאני שלשלת עד מתן תורה, עד יציאת מצרים, מה אני אעשה, תחילה אשיב בנימה אישית שיש בה בחינה של כיבוד אב, אענה בסגנון מסויים. כילד היתה לי תחושה של שייכות, של חיבור עד דורות רבים קודמים. גדלתי בבית של יהודי תלמיד חכם שלא חשב על שום דבר כמעט חוץ מחינוך ילדיו בצורה אמיתית, טובה, טהורה ושלמה. גם אביו חינך אותו מאוד טוב, ולפי הסיפורים גם הסבא שלו כך היה, ואבי סבו היה מתלמידי תלמידי רע"א.

עם כל זה החוליה הזאת שהרגשתי מחובר מאוד מאוד, נבעה לא רק מדורות אבותי אלא מב' חלקים. האחד ממה שאבי מורי זכרונו לברכה הנחיל לנו, והרבה מאוד יסודות למדתי ממנו, אבל הרגשתי מחובר לכל עולם התורה בזכות שאבי מורי הקדיש זמן לחבר אותי לראשי הישיבה והמשגיח של ישיבת חברון. כל דבר בבית הוא היה אומר 'זה בישיבה דיברו כך', 'כך חינכו בישיבה', וגם עשה פעולות מעשיות, בכל יו"ט היה לוקח אותנו לבקר את כל רבותיו, ראש הישיבה הגר"י סרנא, הגר"מ חברוני, הגר"מ חדש, בכל יו"ט. וזה היה בעיני כ"כ טבעי, בשמחת בית השואבה נסענו לגאולה, בשמחת תורה – לקראת סוף היום צעדנו מרחביה לגאולה, להקפות של הישיבה. זה דבר שנתן לי הרגשה כילד של חיבור.

הייתי בחור צעיר, לפני הבר מצווה, נכנסתי להתברך מהגר"י סרנא זצ"ל, ישבו שם שני תלמידי חכמים גדולים, והוא התפנה אלינו, איזה תחושה נעימה היתה לי, בלי לבחון אותי, אמר לאבי "אתה מחברון, את הבן שלך כבר קיבלתי לחברון". איזה תחושה של חיבור קיבלתי במעמד זה.

כשאדם מרגיש מחובר, זה לא רק חיבור לאישיות מסויימת, זה חיבור לעולם התורה, ועל כן בזכות שאבי חיבר אותנו לרבותיו ולישיבתו, שקראתי על הסבא מסלבודקה זה היה כמעט כמו לקרוא על הסבא שלי, על ר' ישראל זה לקרוא על הסבא של הסבא שלי. זה היה התחושה, אני מחובר לישיבה, לעולם התורה.

אבי זכרונו לברכה היה מחדיר לנו את דברי הרמב"ן שהאבות לא ינחילו שקר לבניהם, והבן סומך על אביו, זאת ועוד, בלוויה של אאמו"ר זכרונו לברכה אמרתי שאני לא זוכר אפילו פעם אחת שאבי אמר דבר שלא נכון אפי' לצורך תועלת. כשאבא מנחיל לבנו דברים אמיתיים, מסרים אמיתיים של היהדות שלנו, הבן מרגיש מחובר. ובזאת נעשה יותר מתשעים אחוז מהמלאכה החשובה של חינוך הבנים והבנות.

נסכם מה שעלה בידינו, החלק הראשון, זוהי חובה וגם זכות להנחיל לדור הבא את המסרים שקבלנו מאבותינו ורבותינו, ועל כן נשקיע בזה הרבה מחשבה. החלק השני, בפעולות אלו אנחנו מחוברים, אנחנו חלק הן בחיבור לאבא ולסבא, והן בחיבור לרבותינו והבן ירגיש מחוב אלינו ולרבותיו, וכפי שדרשו חז"ל "ושננתם לבניך – אלו התלמידים". לפעמים אני מדבר עם בחור, ואני שואל היכן אביך למד, מי "הרב'ה" של אביך ויש בנים שאבותיהם היו מתכבדים ברבותיהם, ועכ"ז הבן אינו יודע, איך יכול להיות שהבן אינו יודע, זה ילד שהסערה יכולה להפיל אותו רחוק, אין לו חיבור לעץ, אין לו שרשרשת שמחברת אותו, הוא לא מרגיש חיבור, הוא לא מרגיש שאביו מחובר, לקוצר הזמן, נסתפק במה שדברנו בתמצתיות על נושא כה רחב.

 ליל הסדר – לחיות אמונה

הדבר השני שצריך לדבר עליו, הוא שפסח בא ללמד אותנו אמונה. שמעתי מהרב וולס, יו"ר ערכים, שלפני שלושים שנה היה צריך להביא עוצמות של הרצאות שמשכנעות שיש א-לוקים בעולם, ויש תורה מן השמים. בעשר השנים האחרונים אין כזו בעיה, תשעים ושמונה אחוז באים לסמינרים ואחרי 2 הרצאות כבר הם מאמינים בתורה מן השמים, היום המדע היא הדרך המהירה ביותר לאמונה, יצא ספר שמביא ספוריהם של עשרים מדענים בכירים בינלאומיים שכולם אומרים שדוקא המדע הביא אותם לאמונה שלמה, אבל הבעיה היא שהעולם הוא עולם של חומר, של תאוות, ולכן בסמינרים של ערכים כיום בעיקר עוסקים להראות לחילוניים שהרבה יותר טוב, הרב יותר יפה, הרבה יותר נעים, הרבה יותר מהנה לשמור תורה ומצוות. שמעתי ממרצה חשוב, שאין לו ספק שתהיה עוד כמה שנים גל עצום של חזרה בתשובה כשיראו את הדכאון מחיים שאין בהם שמירת מצוות, ועל כן לא מספיק לדעת אמונה אלא לחיות אמונה.

ה"והגדת לבנך" הראשון הוא להעביר את המסורת והרגשת של שייכות לעם של אמונה, ואמונה אין הכוונה לידיעות, אלא לחוש, ההבדל בין אחד שבסדר או לא בסדר הוא לא כמה הוא יודע, אלא כמה הוא חי את האמונה. בפסח אני רגיל לשאול, עושים עסק שלם מליל הסדר, מהאמונה, מדוע לא עושים עסק מליל שבועות – ליל של האמונה, בקצירת האומר, ליל הסדר הוא אמונה בחוש, להחיות את האמונה, העבודה בליל הסדר היא ראש ושורש לעבודת כל השנה, והכוונה כל יום – לא פעם ולא פעמיים – מאה פעמים ביום, התקנה של מאה ברכות הוא לזכור מאה פעמים ביום שהקב"ה נתן את זה ואת זה, ולכן מי שרוצה שיהיה לו נחת מילדיו, חייב להניח על שולחן העבודה "אמונה". צריך להיות שהילד ישמע בלי סוף על אמונה, ואפשר לדבר בלי סוף על אמונה, ראוי מגיל צעיר ביותר לחזור בנעימות ולהחיות בשמחה כי כל הטבע הסובב אותו מראה בצורה כל כך נפלאה את הבורא, עץ ופרי הגדלים זה אמונה, ועל ירח זה אמונה, והשמיעה זה אמונה, והדיבור זה אמונה, הראיה זה אמונה. הילד צריך להרגיש בצורה הכי טבעית, לחוש ולהרגיש, שאמונה זה הדבר הכי פשוט.

להחיות לילדים כי העולם המופלא והמורכב המה מעידים על בוראם כד' ר' עקיבא לאותו אפיקורס, זאת ועוד, כילד קטן, אני זוכר את מה שאבי זכרונו לברכה היה אומר, שהחפץ חיים אמר שמהרכבת לומדים שמי שמאחר ברגע מפסיד את הכל, מהטלפון למדים שמה שמדברים כאן שומעים במקום רחוק, מהמברק למדים שכל מילה עולה כסף. אמר אבי זכרונו לברכה, שמה'סרטים' ניתן ללמוד, שכאשר נבוא לעולם העליון יהיה לפנינו סרט על כל מעשינו, ובגיל יותר גדול שמעתי ממנו שיהיה 2 סרטים, אחד ליד השני, אחד מה שהיה, והשני מה שהיה יכול להיות.

כל אחד שיצייר לעצמו ציורים שלו, כל אחד שיחשוב מה הבן שלו ידע 'מה יש לו מאבא שלו', אבל לי זה עשה, ויש לזה השלכות על כל המישורים, על דברים קטנים וק"ו על דברים גדולים.

 בני מלכים

הנושא השלישי – שליל הסדר הוא המצוה הט"ז בחינוך שלא לשבור עצם, שאנחנו בני מלכים, ו"האדם נפעל לפי פעולותיו" ו"אחר המעשים נמשכים הלבבות, אם ננחיל לבנים שהם בני מלכים, הרמב"ם אומר שהאוכל בשוק פסול לעדות, כי אדם פשוט עלול גם לשקר, בדוק ומנוסה שבחור שמכבדים אותו, ילד שמכבדים אותו, שנותנים לו כבוד אמיתי, שהוא שווה משהו, הוא בני מלכים גם בדברים החיצוניים, מובטח לו שיצליח. לא צריכים להגזים בפרגונים שלא קיימים, אבל ילד חייב לקבל את הפירגון האמיתי, שהוא שווה משהו ושהוא יכול להיות משהו, זהו אחד מהסייגים והגדרות הנפלאים ביותר לשמור אותו מלהתלכלך ברפש וטיט הכ"כ מצוי כיום.

 ביעור חמץ שבלב – יצה"ר

הנושא הרביעי – בדור שלנו חייבים לדבר עליו, הרדב"ז מסביר שאיסור חמץ הוא איסור כ"כ חמור, בל יראה ובל ימצא, ואפי' בכל שהוא, והטעם משום שהחמץ משול ליצר הרע. אם אנחנו רוצים להצליח ב"עמלינו אלו הבנים", צריכים לשמור אותם מאוד מיצר הרע נכון רק באהבה, כמעט לא צריך לגעור, ויתכן שלא צריך להכות כלל, אבל לשמור מכל משמר, לדעת השיצר הרע בדור שלנו נתפס אפי' בכל שהוא, לשבת על הילדים בצורה חכמה שהילד ירגיש שזה מגיע מתוך אהבה אבל לדאוג שלא יהיה חשוף לשום פגעי טכנולוגיה וכדו', ושלא יתחבר לשום חבר ששיך לדברים האלו.

דוגמא קטנה, יש הורים המרחמים על הילדים, נותנים להם ללכת לישון מאוחר, לקום מאוחר. בודאי שבכל דור יש בזה חסרון, ילד שמתרגל לסדר – זה חשוב מאוד. אבל בדור שלנו הדבר חמור שבעתיים, ילד שהולך לישון מאוחר, מי ידוע היכן הוא, עם מי הוא מדבר. לקבוע סייג זה הכי חשוב. בל יראה ובל ימצא יצר הרע, והיצר הרע של היום זה אין לתאר, בדברים שנראים הכי כשרים, החומות נפלו ובתוך הבית יכול להיות משחיתים אדירים שלא היו מעולם, חייבים להיות פקחים, הילדים מתמצים בטכנולגיה יותר מההורים, בסיק שגודלו כגודל ציפורן יכול להיות יצרים אדירים.

ראוי לתת הדעת ע"ז בחכמה ופיקחות גדולים, ושימת לב, ולשמור על הילדים בדרך מכובדת עד מאוד אך החלטית.

 עבודת ליל הסדר

כדאי שנסכם את עבודת ליל הסדר הבעל"ט, נתכונן אליו, שתהיה לנו תוכנית מה אנחנו רוצים להעביר לבננו, לא סתם "וורטים" על ההגדה אלא מסר ברור באמונה, בשלשלת הדורות, ניתן לעסוק בהרבה פירושים נשתדל שכולם יהיו סובבים על נושא אחד מרכזי של שנה זו, הבנים והבנות יזכרו כי שנת תשע"ה היה הנושא כך וכך – באמונה – סביב נושא מרכזי זה נאמרו דברים רבים.

בליל הסדר לא נעסוק במכלול כל הדברים, הוא יהיה שורש ובסיס לעבודת השנה הבאה אחריו מידי שבת בשבתו להעביר מסרים במסורת הדורות.

אם נצליח כל ליל הסדר ושבתות הבאות אחריו להעביר מסר אחד מרכזי זה יוכל להשאר ולהחרט כאבני יסוד לבנין בנינו ובנותינו בעולם הרוחני.

נגענו בארבע כוסות של ברכה וישועה, אכן לגודל הענינים שראוי להרחיב, דברים אלו היו בבחינת תמצית, ותן לחכם ויחכם עוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>