נציב המלח | כמה שורות על ידידי בעל הסמארטפון – - -

נציב המלח | כמה שורות על ידידי בעל הסמארטפון – - -
ראיתי אותך, שכני היקר.

עברתי לידך במקרה ברחוב, חיכיתי שתשים לב אליי, שתגיד לי "בוקר טוב". שנדרוש זה לזה בשלום.

שמחתי לראות אותך. מזמן לא נפגשנו!
האטתי את קצב צעדי כשהבחנתי בך מקצה הרחוב. התקדמתי לעברך בנחת. שמתי לב שאתה שקוע במשהו, חשבתי: "אוהו, אתה תשמח לראות אותי". יש לנו חברות ארוכת שנים! למדנו שנים רבות באותה הישיבה… ואחר כך בישיבה גדולה…

הייתי עסוק, קצת מיהרתי, אבל בכל אופן חשבתי להקדיש לך כמה דקות. עברה תקופה ארוכה מאז ששוחחנו בפעם האחרונה.

התקרבתי אליך.
ואז ראיתי במה אתה שקוע.

עמדת באמצע הרחוב הסואן, ואפך קבור עמוק עמוק במסך הקטן של המכשיר החכם. נזכרתי משום מה באשת לוט. נציב מלח. חשבת פעם איך מרגיש נציב מלח? הוא לא קשור לכלום, לא מתקשר עם הסביבה, לא מבחין בכלום. נציב מלח.

הגעתי עד אליך. הבחנתי בזווית העין בידידך השחור, הקטן, האלקטרוני. אחזת אותו ביראת שמיים כזו. בכבוד. על המסך הקטן קפצו כל מיני הודעות. אולי מהחברים בקבוצה בוואטס'אפ? הודעה קבוצתית מהלימודים בפייסבוק? אולי בכלל קיבלת תזכורת על אירוע חברתי שמתרגש עליך בקרוב? אולי קיבלת עדכון חדשותי קריטי? לא יודע. לא שאלתי אותך. כלומר: לא יכולתי לשאול אותך. היית שקוע יותר מידי בצעצוע הקטן, ידידי היקר.

עמדתי מושפל. לא הבחנת בי בכלל דקות ארוכות!

בסוף נשברתי: אמרתי לך במאור פנים: שלום- שלום! מה שלומך?

הרמת את העיניים, וראיתי שאתה בכלל לא ממוקד. "לא מפוקס" כמו שאומרים היום כל החבר'ה המגניבים.

לקח לך כמה שניות בכלל להעביר הילוך. להזכר איפה אתה, איפה אני, ולחשוב על זה שבעצם… רגע! עדיין לא ענית לי בכלל על השאלה החברית…

אמרת לי במהוסס: ב"ה, מצויין, מה איתך? עדיין לא סיימת את התשובה, ובלי ששמת לב זרקת הצצה חטופה אל המסך האחוז בידך.

עניתי לך מה שעניתי, וגיחכתי לעצמי. יכולתי לומר לך גם ששלומי רע, ששלומי טוב, ששלומי נסע לשלומי (יש עיירה כזו בצפון, כך אומרים), שזכיתי בפייס. זה לא משנה, ממילא לא היית מקשיב לי.

היית כל כך לא בעניינים, שלא הייתי מסוגל לנסות ולקשור איתך שיחה. בהית בי.
ואז נשאבת בחזרה למסך הקטן. אני חושב שלא באשמתך, היית מוכרח: המכשיר צפצף צפצוף כפול. משמע: קיבלת הודעה חדשה! אין זמן לשטויות. אתה היית חייב להתעדכן. חייכת חיוך מוזר למקרא ההודעה. התחלת להקליד בחזרה כאחוז דיבוק. האגודלים שלך עפו כל מהר על המסך הקטן מזכוכית, שנזכרתי בתיאור הנלבב על עבודת הכוהנים בבית המקדש: הם העבירו כל כך מהר את מזרקי הזהב זה לזה- שראו פס רציף של זהב!

פתאום נזכרת בי. "נפל לך האסימון" כמו שאמרו אבותינו בעת העתיקה, לפני עידן ועידנים. הסתכלת לי בעיניים, הסמקת קצת. נבוכות. חשבתי שהתפוח הידוע של ניוטון הכה בקודקודך. אמרת לי: אני מתנצל שאני לא מרוכז, אתה כבר עומד כאן כמה דקות ומנסה לדבר איתי. אבל כל הזמן מעדכנים אותי בחדשות: שמעת מה קורה בצ'ילה?! אני מוצף בהודעות.

עוד לא הספקתי לשאול אותך ולהתעניין מה קרה בצ'ילה (אחר כך נודע לי. לא קרה שם כלום, סתם "הנפצה/ הכפשה" מרושעת.) וכבר תשומת הלב שלך נשאבה בכוח, בחזרה אל אדונך ואלוהיך שאחזת בידך.

התחלתי לזוז הלאה. האוטובוס שלי כבר מגיע לתחנה הסמוכה.
מילמלתי כמה מילות פרידה בנאליות והתחלתי לזוז הלאה, עליתי לאוטובוס. אפילו לא הבחנת, לא שמעת. היית שקוע.

על סיפון האוטובוס הדחוק, דחוס בין עשרות נוסעים עייפים, חשבתי קצת עליך. שאבתי התחזקות מדמותך: הלוואי ואזכה להיות שקוע בדלי"ת אמות של תורה והלכה, כפי שאתה שקוע בדלי"ת אמותיה של האינטרנט.

יהי זכרך ברוך, נציב מלח יקר.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>