הפתרון…

הפתרון…

במהלך מלחמת העולם השניה, עת בה נטבחו במיתות משונות מיליוני אחינו הי"ד, הגיע פליט שריד חרב לארץ ישראל, כשסיפר את גודל החורבן והזוועה – לא היה איש שהאמין לו. אנשים צחקו לו…בזו, רחמו… – משיגענר, מדמיין, הוזה בהקיץ, ועוד 'מחמאות' היו מנת חלקו! רק לאחר שהסתיימו שנות הזעם – ידעו כולם שהכל היה אמת!! כיום מספיק לומר מילה אחת – 'השואה', בכדי להכיל ולזכור ביגון את כל ששת המיליונים העקודים הי"ד.

והיום? מתרחש חורבן שקט, ללא מחנות השמדה, ללא קלגסים מאיימים עם כלבים חושפי שיניים. אדרבה, ההשמדה של היום מאירת עיניים מחייכת וצוחקת, רק בא ותלחץ ותקבל ים של ריגושים ו'כיף' דימיוני, ללא גבול ומידה. כך מידי יום נמחקות רבבות נשמות מישראל, ללא דרך חזרה – לשאול תחתית! דומה שאין כיום מי שלא מכיר היום בנזקי המחשב, בשבר שהפיל על בתים כה רבים, בדרדור שהוריד מטה מטה רבים מבחורי ובחורות ישראל.

אך למרות מה שיודעים ושומעים, עדיין אין איש מאמין ומשכיל להרחיק מהסכנה. "לי זה לא יקרה"! כך אומרים כולם בבטחה. והמחשב ממשיך להכות ללא רחם, ומושך אחריו לתהום מטובי הציבור – ממובחרים שבעם.

מי זוכר שלפני כעשור, נלחמו הרבנים בעצם קיום המחשב?! והיום? למי אין מחשב? רק למי שחסר לו משהו… בכל בית (כמעט) קיימים הפיתויים, ואם בבית אין אז אצל השכן יש, והנוער רואה סופג וקולט. והתוצאות בל ישוערון! הננו עדים כל שעה לריסוק סופני של נשמות טהורות.

למה אנו מחכים? שעוד חמישים שנה יאמר מישהו 'שואת המחשב' – ואז כולם יהנהנו בעצב בראשם ויזכרו באותו עם מפואר שהיה ונכחד כמעט לגמרי!

ואנחנו בשלנו ממשיכים להשתמש במחשב, 'ליהנות' משירותי האינטרנט, לצפות בקליפים וסרטונים, אה, כן כמובן, וגם קצת לכתוב דברי תורה במחשב או עוד שימושים מועילים, בכדי להצדיק את קיום המחשב…

אז מה אתה מציע? שואלים כולם. או, "תפסיק לבלבל את המוח אם אין לך פתרון מעשי!" דורשים אחרים.

רבותי. יש לי רעיון! נכון הרעיון אינו פתרון קסם. הוא פתרון קשה. אך פתרון זה לא אני הצעתיו, הציע אותו הרמב"ם לפני מאות בשנים. בכדי להבין, נפתח בסיפור מרתק ולא ידוע, על מייסד ממלכת התורה באמריקה – מרן הגאון ר' אהרן קוטלר זצ"ל:

עוד כשהיה ראש ישיבה בקלצק שבאירופה, נאלץ ר' אהרן לנסוע מפעם לפעם לקצוות תבל לגייס כספים עבור הישיבה הקדושה, באחד מנדודיו נקלע ר' אהרן למקום נידח אי שם ביבשת אמריקה, היה זה בערב שבת, שעות ספורות לפני שבת. ר' אהרן חיפש אך לא מצא אף יהודי אחד לרפואה. לבסוף, ברגעים האחרונים של לפני כניסת השבת, סיפר לו אחד מגויי המקום על יהודי מוזר שגר בקצה העיר בבקתה מבודדת. "יש לו זקן ארוך כמו שלך וכובע על הראש… הוא כמעט ולא יוצא מהבית, ואיננו מכניס שום אורח לביתו אף לא יהודים…" סיים אותו גוי לספר לר' אהרן.

ר' אהרן היה סבור שהיהודי לא מכניס אורחים שאינם חרדים אך אותו ודאי יקבל. לאחר שהגיע לביתו, דפק על דלתו ממושכות, ולבסוף נשמע קול בוקע מהבית "מי זה?". "אני יהודי אורתודוקסי שנקלעתי למקום. אנא הכנס אותי כי אין לי היכן לשבות" – התחנן ר' אהרן. אבל היהודי לא פתח ורק אמר "אני לא מכניס שום אורח לביתי!" לאחר שר' אהרן הפציר בו ממושכות וסיפר לו שהוא ראש ישיבה גדול, נפתחה הדלת ע"י יהודי עטור זקן והדרת פנים של יהודי נכבד, והציץ בחשדנות בר' אהרן. אומר אתה שראש ישיבה אתה?! א"כ אבחן אותך…. וכך עמדו היהודי המזוקן ור' אהרן דקות לפני שבת משני צידי הדלת, והיהודי שואל חמש שאלות על דברי תוספתא מוקשת. ור' אהרן מאמץ מוחו, ואומר "מצטער איני יודע"… נראה שהיתה זו החלטה לא קלה עבור היהודי שלבסוף פתח את דלת ביתו לרווחה ואמר "מעצם כך שהבנת את השאלות הקשות – נראה שאתה אדם גדול…"

ר' אהרן שהה בביתו בשבת. והיהודי נתגלה כמארח למופת בסבר פנים יפות. השבת עברה על ר' אהרן בהתרוממות הרוח לצידו של היהודי שהיה ת"ח עצום!

עם צאת השבת פנה ר' אהרן לדרכו, הודה למארח ואז שאל: "איני יכול שלא לתמוה, איך יהודי אציל נפש ות"ח שכזה יכול לזלזל במצוות הכנסת אורחים ולא להכניס לביתו שום יהודי?".

המארח הביט בו בעיניים עצובות, ולאחר מחשבה פתח את פיו וסיפר את סיפורו: "הייתי יהודי נכבד בקהילה מכובדת בפולין, עד שגזרה יד ההשגחה העליונה, ונאלצתי לנוס על נפשי לאמריקה. הגעתי לאמריקה, ומצאתי ארץ מלאה טומאה. מלאה חומריות והבלי העולם הזה. מלאה בהשקפות פסולות ומוזרות. הרגשתי שאני עלול לאבד כאן את נפשי ואת הקשר לקוני, הסחף כאן אדיר לכיוון הטומאה וההפקרות, לא ידעתי מה לעשות עד שנזכרתי בדברי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה א): 'ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים'. הרמב"ם מציע לברוח למקום ששם בטוח שלא ינזק.

וכך עשיתי, בניתי לי בית במקום מבודד, אני יושב בו כל היום ולומד, וכשנגמר המזון אני יוצא, קונה מה שצריך וחוזר במהירות לביתי.

והנה מפעם לפעם מגיעים משולחים המבקשים ללון בביתי, אך לצערי כל אדם אחרי 24 שעות על אדמת אמריקה כבר מושפע מהאווירה הקלוקלת – אף אותם משולחים נכבדים וחשובים ככל שיהיו, כבר מושפעים! לכן אני לא מסכים לאף אחד להיכנס לביתי – אני פשוט חושש על עצמי שלא אתקלקל…. אבל אתה, ראיתי עליך שעדיין לא 'הספקת' לספוג מהטומאה כאן ורק אותך הכנסתי!".

עד כאן הסיפור, ואתם זועמים בוודאי, שואלים – אתה נורמלי שנברח גם אנחנו למדבריות?!

חד וחלק, זה לא מעשי!! לא ולא לא לזה התכוונתי, כיוון שאיננו בדרגתו של אותו יהודי קדוש.

רק מה, במקום לברוח למדבריות ויערות, הבה ונבצר את ביתנו כאותם מדבריות ויערות! לא נכניס מחשב לביתנו! לא נכניס מכשירי צפייה טמאים בשום פנים ואופן! נחדיר בילדינו, מתוך תבונה ועצה, את הגועל והסלידה מאותם מכשירים. נסביר לבנינו את הגהינום הרוחני של מי שמשתמש באותם דברים!

נבין אנו שכל פשרה ולו הקטנה ביותר עלולה להרוס את כל החינוך.

ישנו ווארט חסידי משעשע אך גם חד כעתר: כיצד יתכן שנח שמאה ועשרים שנה בנה את התיבה וניסה להחזיר למוטב את בני דורו, ולאחר מכן היה שנה שלמה ב'תיבת נח' ראה אמונה והשגחה כל רגע, דווקא הוא מיד כשיצא מהתיבה נאמר בו 'ויחל נח איש האדמה' – שהשתכר ונעשה חולין. כיצד יתכן שהתדרדר כל כך? ומתרצים, נכון שהיה נח שנה שלמה סגור בתיבה, אך מעל התיבה שכב לו עוג שמדי פעם הכניס מבעד לחלון את אפו ובכך הרס את כל ההשפעה הטהורה במקום…

כל דריסת רגל שניתן למשחית – תתן לו משכן קבע בביתנו! ומאידך כל מלחמה ומאבק בו  יחדירו בנו ובמשפחתנו את התחושה שזה האויב שלנו ולעולם לא נכנע לו!

*****

חברי ששמע את דברי, כעס מאד: "כיצד אתה מבקש ממשפחות שהמחשב הוא פרנסתם להוציא מהבית? ובכלל המחשב היום הוא כלי חיוני שאי אפשר בלעדיו".

ובאמת, הוא צודק. זה לא קל! אך הבה ונזכור את סבא וסבתא באושוויץ שמסרו נפש על קיום מצוות, את הדוד הזקן שבסיביר מסר נפש להינזר מבשר טריפה, ואת השכן מתימן שחטף מכות בכדי שיחלל שבת ולא יכלו לו. נזכור דורות של יהודים שמסרו נפשם על קדושת השם, מסירות נפש אף על מנהגים קלים.

בדור שלנו – ה' זימן עבורנו ניסיון של מסירות נפש – לא פיזי וכואב, אלא לוותר על דבר שהוא למעשה פינוק אך התרגלנו שאי אפשר בלעדיו… להתמודד בלעדי המשחית הלזה. נכון שהחשש מלאבד פרנסה זה קשה ולא פשוט  – אך אם זה רצון ה' – יחד נמסור הנפש ונקדש את שמו יתברך!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>