מדוע נחת כאן פרופסור מקס?

7 - 37 - 4

מדוע נחת כאן פרופסור מקס? / הרב יעקב (קובי) לוי

חורף ליל שלישי לסדר וישב. השמש נטתה לערוב, כשפשטה השמועה ברחבי אולם השטייגן, כי ראש הישיבה מבקש מכולם להתכנס, שוב מיד אחרי תפילת ערבית.

"ראש הישיבה הרב אליקים דיסקין ביקש לשוחח עמנו עוד לפני הצעידה הצפופה לחדר האוכל" הכריז איציק בלכמן משיעור ב' "זו כנראה שיחה חשובה הרבה יותר מאשר 'שטיקל-מוסר' שהראש ישיבה מקפיד עליו בסדר שלישי של ליל שישי…" הסתקרנו הצעירים משיעור א'.

"מעניין מעניין, ראש הישיבה אף פעם איננו דרמטי. הכינוס הזה צופן בחובו הפתעה…" העריך שרגי גולדמן מהקיבוץ "אני לא זוכר שהוא כינס אותנו אי פעם באמצע השבוע… הפלא ופלא".

אחרי "עלינו לשבח" כשהשמיים השחירו לגמרי, ומבין קרעי העננים הבליחו להן קרני הסהר הדקיקות, הם התיישבו והס הושלך בישיבה. המשגיח הקטן הרב נחומי סילבר צעד באיטיות לאורך בית המדרש ועיניו בולשות ימינה ושמאלה. הם ידעו היטב שלמשגיח סילבר יש עיני נץ ארוכות טווח, במבט אחד זריז הוא יודע מי נעדר, וחושיו המיומנים גם ידעו ידוע היכן מסתתר או מסתובב אותו שובב. אך הפעם, הפלא ופלא, גם המשגיח סילבר היה מופתע. אף אחד לא נעדר, האהבה – לראש הישיבה – דווקא מסדרת את השורה. 93 בחורים נשענו על גב הסטנדר והביטו מסוקרנים לעבר ראש הישיבה, שסגר את הסידור הגדול שלפניו והתיישב מולם במבט שיש בו שילוב של רצינות וחיוך, אך כולו אומר יראת-שמים.

"נו טוב, אני מחפש מילים מאיפה להתחיל… אתם בוודאי יודעים שאני עומד כבר 25 שנים בראש הישיבה שלנו "היכל ירושלים", ומאות אם לא אלפי בחורים קנו כאן גדלותם בתורה, זיככו את השקפתם ומכאן יצאו לשידוכין והקימו בתים מפוארים בישראל. כיום אני יכול להצביע על כמה ראשי ישיבות שיצאו מכאן, כמה  וכמה ראשי כוללים, ולא פחות חשוב, מאות אברכים הפוקדים את הספסלים בכל רחבי הארץ והעולם. אני גאה בהם, בהחלט. רבים וטובים אף הוציאו לאור ספרים משובחים חלקם שו"תים, חלקם חידושים נפלאים על הש"ס, ואף חידושי אגדות. בקיצור כשאני חוזר הביתה סמוך ונוגע בחצות, אני נוהג לומר לרעייתי "זכיתי, הישיבה שלנו מוצלחת, התלמידים משקיעים עצמם בכבשונה של תורה, אני מרגיש שאני קוטף פירות טובים".

כך פתח הרב דיסקין את השיחה. הבחורים החליפו ביניהם מבטים משתאים כאומרים "מה, האם זה הזמן להשתבח בנטיעות הישיבתיות? זו שיחה שמתאימה יותר לסוף זמן, או לשבע ברכות של אחד הבוגרים יש בה אפילו ריח של הספד, השם ישמור…".

"אודה ולא אבוש…" הרים הרב קולו "יראת שמים טהורה, אמיתית, מזוככת, איננה הצד החזק של דורנו. ואינני חלילה מעביר ביקורת, בתוך עמי אני יושב, אך כשאנו באים חשבון עם עצמנו, אזי לעתים אנחנו מעגלים פינות, עוצמים עיניים, עושים את עצמינו רואים ואינם נראים ונופלים בעבירות קטנות כגדולות, שנובעות מסדקים עבים בחומת יראת-השמים שלנו. וכל צדיק בוודאי מכיר היטב את נפש בהמתו… ואינני מקנטר חלילה, כי הלוא בהמתי היא לא פחות גרועה מחברותיה המסתובבות להן באחו". הם מחייכים.

המשגיח הרב סילבר לא היה צריך לבקש שקט, כולם שתקו, ואפילו זבובי החורף נעצו עצמם רועדים מקור, על כנפי המאוורר שלא נתבקש להסתובב.

ראש הישיבה נעץ עיניים נוקבות לעבר התלמיד צביקי ויינרייך משיעור ב', וביקש, "צביקי, שב לידי בבקשה".

צביקי, ביישן כרוני, התרומם וצעד לאיטו לעבר ראש הישיבה, עיניו תקועות ברצפה. הוא התיישב ליד ראש הישיבה והשעין ראשו על כפות ידיו.

"יראת שמים היא אוצרו של הקב"ה!!!" הטעים ראש הישיבה את המילים כמונה מעות. "כמה מחבריו לחדר של צביקי ויינרייך יודעים שצביקי סובל כבר כמה חודשים ממחלת עור לא  פשוטה, כל המשחות והתרופות שנתן לו רופא המשפחה העלו חרס. לפני כחודש כלו כל הקיצין, אמו של צביקי הלכה עמו לרופא המשפחה בהר נוף ובקשה לשלחו לפרופסור מומחה. ואכן הוא קיבל הפנייה לפרופסור גדול, דא עקא משרדו של הנ"ל תקוע בלב רחוב המלך ג'ורג'. מקום פרוץ. צביקי סירב "אני לא הולך לשם… לא אקלקל את העיניים", הגרוד החמיר… הפצעים בגבו היו בלתי נסבלים אמו התחננה לפניו שילך. "תוריד משקפיים, תקע את העיניים בריצפה…". צביקי עמד על שלו. "מאז עומדי על דעתי שמרתי על עיני, הגרוד נורא, אני סובל, בעיקר בלילה, לא מצליח להירדם… אבל קילקול העיניים, להסתובב במקום פרוץ זה נורא הרבה יותר". אמו של צביקי הגיעה למשרדי "הילד סובל, כבוד הרב יורה לו ללכת לפרופסור… המצב הולך ומחמיר… הוא לא ישן מרוב גרודים".

"היא הניחה לפני את תיקו הרפואי נייר אחרי נייר, אבחנה אחרי אבחנה, תרופה אחרי תרופה, כשלון אחרי כשלון". מספר ראש הישיבה.

החברים מביטים על ויינרייך, והוא מבקש שתבלע אותו האדמה "ריבונו של עולם, מה עושה לי ראש הישיבה??".

"אמא, אמר צביקי לאמו… אני לא הולך לפרופסור, במלך ג'ורג', זה מקום שלא מתאים לבן ישיבה… אבל אם הפרופסור יבוא אלי, אשמח"… תלמידים יקרים, פרופסורים לא יורדים ממגדלי השן שלהם נפוחי הגאווה. שוחחתי אישית עם הפרופסור, אחרי ניסיונות צילצולים  אינספור "מצטער, אני לא עושה ביקורי בית, שיגיע החולה אלי", הוא חתם את השיחה בינינו. גם נסיונות השכנוע שלי עלו בתוהו. "כבוד הרב, יבין אותי…" הבנתי.  ומה שסיפרתי לכם עד עתה, התרחש לפני 10 ימים בלבד. צביקי סובל, אמו בוכה, והפרופסור מרח' המלך ג'ורג' מתבצר במשרדו.

"מיד אחרי השיחה עם הפרופסור שוב צלצול במשרדי…

"שלום כבוד הרב, מדבר אברהם בולדמן, חזרתי השבוע מצרפת, ובעוד יומיים אתחתן, יהיה לי לכבוד אם ראש הישיבה יערוך לי את הקידושין". את בולדמן רובכם מכירים, הוא יליד צרפת ולמד כאן עד לפני שנה, ומאז יצא לשידוכין הוא לומד בישיבה חשובה בארץ הולדתו. הסכמתי כמובן. כל ראש ישיבה מתכבד להשיא את בוגריו. אולמי "שער השמים" שעה שמונה בערב. הגעתי בזמן, ואחרי עשר דקות נערכה החופה. הצלמים והמצלמות צילמו. "מקודשת מקודשת, אם אשכחך"… הכוס נשברה, איחולים וריקודים, התזמורת כהרגלה החרישה אוזניים, אך אני כבר הייתי ברחוב, בדרך לסדר שלישי.

"לפני ארבעה ימים, בלילה, מצלצל הטלפון בביתי, יהודי מבוגר עם עגה צרפתית מבקש ממני "כבוד הרב, אני צריך לדבר איתך דחוף, זה מאד דחוף, צריך להתייעץ לבדוק, דחוף", שאלתי מי כבודו "הו אני, דודו של התלמיד שלך אבריימי בולדמן, קוראים לי מקס מורלי אני מפאריז, מתי יכולים לפגוש את הרב" שאל.

"רק מחר בתשע בערב", עניתי לו, ואז אני שומע אותו אומר בעברית מתובלת בצרפתית לאשתו "רוז תדחי את הטיסה לצרפת.. הרב יכול רק בלילה…" לתומי חשבתי שהיהודי במצוקה. ומדוע בחר להיוועץ בי? מי יודע, בואו נקצר, שלשום בתשע בלילה בדיוק, דפיקה על דלת משרדי בישיבה, אדון מקס מורלי ורעייתו רוז, זוג דתיים כבני 70 מתיישבים מולי.

"כן, מה אני יכול לעזור לכבודו?" אני שואל ואדון מקס משיב "הו, כבוד הרב, אנחנו פה לעזור לרב".

"לעזור לי?" אני משתומם.

"כן, כן", משיב לי אדון מקס והוא מסביר "תראה כבוד הרב, אני צילמתי את החתונה, וגם אותך בקידושין, אחר-כך בבית הסתכלתי על הסרט ואוי ואבוי, ראיתי שיש לרב ברקה הימנית בליטה חשודה, עשיתי בקלוז-אפ, מקרוב מקרוב, וזה לא מצא חן בעיני…".

"כן, אני נוהג לגרד את הבליטה הזו", הפטרתי… "אבל תסביר לי אדון מקס מה לך ולבליטה שסמוך למצח שלי?".

"מה פרוש.. אה… אני לא סיפרתי לכבודו שאני פרופסור מומחה לרפואת עור בבית החולים המרכזי בפאריז, אני גם לעשות המון מחקרים כל הזמן למחלות עור.. אני גם לפתח תרופות מיוחדות שמופצות בכל העולם. ואתה כבוד הרב עשית לנו כבוד גדול בקידושין של אברהם, ואני מיד בא לפה לבדוק את הבלוטה הזו".

"ואכן, הוא הביט בה בבלוטה הקטנה שעל רקתי, עם מיטב המכשירים שבתיקו, נגע, מדד, צילם, ולבסוף אמר "שום דבר, זה תקין". שתהיה בריא כבוד הרב עד מאה עשרים, אבל אני מקס לא הייתי שקט, תסלח לי כבוד הרב ותודה".

"וכשהוא פונה לצאת אני נזכר… צביקי ויינרייך.. רגע פרופסור מקס, יש לי תלמיד עם בעיית עור.. אני כבר קורא לו, אולי כבודו יכול לבדוק אותו".

"בשמחה רבה, זה כבוד בשבילי לבדוק צדיק בן ישיבה".

"עד שצביקי יורד מחדרו אני מניח את התיק הרפואי של צביקי מול עיני הפרופסור, הוא מדפדף ואני שומע אותו אומר שוב בעגה צרפתית "בושה, בושה, ככה לא מאבחנים… זה לא מחלת עור זה סוג חיידק בדם…" צביקי יורד, נכנס לחדר ומראה את פצעיו. הפרופסור הדגול מקס מורלי בודק אותו, ואחרי שלוש דקות אומר: "זה שומדבר, יש לי משחה שמרגיעה את הגרוד, ואני לרשום רצפט שקשור לוירוס שיש בדם. תוך יום יומיים, תהיה הקלה גדולה, שבוע הבא זה בריא, התלמיד. לצערי הרופאים לא עלו על הבעיה".

"נפרדתי מהפרופסור ורעייתו בחביבות והמון הכרת-הטוב".

"עברו כמעט 48 שעות מאז האיבחון המדהים והטיפול החדשני שקיבל צביקי. פצעי הגרוד נעלמו לחלוטין, אתמול הוא ישן לילה שלם כמו תינוק, בדיקת הדם גילתה שהוירוס כמעט נעלם. זה סוף הסיפור יַקִירַי, היה לי חשוב שתשמעו אותו, ותקחו אותו למסע חייכם, ולעולם תזכרו שמי שמוסר נפשו על יראת שמים ועל שמירת העיניים, הקב"ה מזיז אלפי קילומטרים את הפרופסור הכי גדול מקצה העולם בלי להזדקק לרב פירר, ומעמיד אותו מול פתח חדרו, של הירא. תודה לך צביקי על השיעור ביראת שמים, תודה. ועד כאן".

ראש הישיבה קם ופנה לצאת, ורק המשגיח הרב סילבר שם לב שזבובי החורף הצוננים החלו לעוף במעגלים אט אט, מן החמימות האצילית שפשתה בבית המדרש.

ציוץ קטן / שמחה לרנר

הכרתי בחור שבימי בחרותו ה'הובי' שלו היה מוניות. מעולם לא עלה על אוטובוס. העיניים שלו היו יקרות לו יותר מהמניות בבורסה ומנכסי נדל"ן, ושמר עליהם מכל משמר. אלו היו דמי הכיס שלו. במקום לשרוף 20 שקל ליום על 'נקסט לייט', פרנס נהגי מוניות ב-50 שקל לשבוע כשהוצרך להתנייד מהישיבה לבית וחזור.

התפלאתי מה יהיה איתו כשיגדל ויתחתן ומשפחתו תורחב.

הוא קיבל שווער שבכל פעם שהוא צריך להגיע אליו לשבת או לצאת לחתונה, הוא שולח אליו את הנהג הרומני עם ה-גִ'י אֵם סִי וההסעה עם 7 גוזליו יוצאת לדרך. בדרך שאדם רוצה מוליכים אותו.

וכשמסירות הנפש ללימוד התורה מעוגנת ביראת שמים טהורה ומזוככת בשמירת עיניים, גם במחיר של יסורים, אזי גם פרופסורים מוקפצים לאן שמוקפצים מבלי להבין למה כמה ומדוע, וטוב שנשנן זאת, ונשנן ונשנן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>