סיפור מזעזע שיהודי פרסם – חובה לקרוא!

אנא חברים, הקדישו מזמנכם לקריאת חירום זו עד סופה, ובכך תעזרו לומר לצרותי די.

אליכם ידידיי היקרים, חברי הפורום. כל אלו אשר עסקו לאחרונה, (והרבה בגללי) בנעשה בחצרות הצדיקים, בחדרי חדרים של החקירות והמעצרים שלא היו ולא נבראו. שותף מלא הייתי אתכם עד לפני זמן לא רב. שותף פעיל. התענגתי לקרוא את ההמצאות השטניות, ועוד יותר התענגתי להשתתף בדיונים ולהפריח דברים שלא שמעתם אוזן מעולם.

בקיצור 'להגדיל העסק'. הכוכבים שאהבתי (ולאחר שנפלתי, מפני כבוד הבריות לא אנקוט בניק שלהם) בפירוש הייתי חלק מה'חברה'. התעניינתי בפרטי פרטים, למרות שאיני חסיד מאותו חוג, עקב שנאה ישנה לחצר זו. כך הכרתי מקרוב את כולם. , הערצתי בזמנו את עיתון "—–", כמו את כל אלו הנוטפים ארס שנאה תהומית. הם היו בעיני אחים לדעה,וכשהתכתבתי עמם בפורומים שונים, יכולתי לשער מי הם לפי רמת כתיבתם ואופי שנאתם. במידה מסוימת התמכרתי לזה כמו רבים מכם.

בקשה לי אליכם ידידים. קראו נא את השורות דלהלן בריכוז ובתשומת לב, כי הם מקפלים בתוכם חוויה מזעזעת, חוויה מלאת עוצמה ורווית רגש עמוק. אין כח במילים דלות לתאר את הרגשות הרוחשים בי, בבואי לפתוחחלון קטן אל הגעש הפנימי הסוער בי. אבל מה אעשה ומצווה ועושה אני על כך, כאשר תתוודעו להלן. אבל אחת אבקשכם, בתמצית דם לבבי השותת, אל תהפכוני ל'פאנט' מיסטי, אל תראוני כדל-בינה הנוהה אחר כל מיני תאוריות, כי רחוק אני מכל אלו, כמרחק שמים וארץ, חלק מכם בודאי מכיר אותי מקרוב והם בודאי יודעים עד כמה סולד אני מרגשנות מיסטיתאווילית, אבל האמינו לי כי כל מה שייכתב להלן הוא תיאור חיוור לאמת כמות שהיא. צר לי. מר לי. לבי כואב על שהייתי צריך ללמוד את הדברים בדרך הכל כך קשה, כולי אכול יסורי מצפון נוראים, אבל דווקא משום כך חש אני כי מוכרח אני לשתף אתכם באשר עברתי בתקופה האחרונה.

השם 'אהרן בן חיה' בטח לא אומר לכם כלום, לא שמעתם עליו מן הסתם,וכך גם לא תשמעו עליו. אבל בשבילי הוא 'הכל' ממש, תמצית חיי, וחלק בלתי נפרד מהווייתי. 'אהרה'לה' שלי הוא בני מחמד נפשי, ילד טיפוחי, אשר המתנתי ללידתו שנים ארוכות ומצערות. מאז שנולד השתדלתי להעניק לו את המיטב ואת המירב. כל מה שלב של אבא מסוגל לתת בשביל בן יחיד. גם כאשר נולד בני השני, לא הפסקתי לייחד לכל אחד מהם את כל לבי. את כל חיי ראיתי בהם, והם היו משוש לבי. היו שאמרו כי יש לנו שתי בנים-יחידים. והם צדקו ועוד איך. כך חלפו להם כמה שנים טובות ושמחות, מלאות אושר ונחת.

עד שהגיע אותו יום. לפני חודש. היום הנורא ביותר בחיי. קמתי בבוקר,ותוך כדי שגרה אני מעיף מבט על ארה'לה. הוא נראה לי משום מה מוזר. אני ניגש אליו, מנסה להתבונן.

הוא נראה לי קודח, יותר מאי פעם. כולו אדום ונשימותיו לא סדורות. נשמתי כמעט פרחה כשראיתי על גופו פריחה משונה שמעולם לא ראיתי כמוה. לבי אמר לי כי העסק שחור משחור. לא ידעתי למה אבל הייתה לי הרגשה נוראה. רצתי עמו לרכב ובדהירה מטורפת הגעתי תוך זמן קצר לבית החולים, שם שמעתי מהרופא את מה שכל כך לא רציתי לשמוע. חיידק. חיידק טורף. ועוד כל מיני כינויים לועזיים שלא כל כך עניינו אותי באותם דקות. הצוות הרפואי נכנס במהירות למאבק הצלה. מרוץ מסחרר ומצמרר מול מלתעותיו של המלאך מלא העיניים. בלי שיאמרו לי ידעתי שהעסק-ביש.
ראיתי את היאוש בעיני הצוות הרפואי, כשהגוף כמעט ולא הגיב לטיפול האנטיביוטי החזק כל כך. ראיתי את העיניים הכבויות כשבאו לעדכן אותי על תחילתה של קריסת מערכות. ראיתי את הפרפורים, את קושי הנשימה, את המאבק על כל רגע של חיים ובסתר לבי ידעתי כי המערכה הוכרעה ולא לטובתי.

הדחקתי את המחשבה על העומד להתרחש, ביקשתי מידידים להתפלל, לבקש מצדיקי הדור, ואף שלחתי שליח מיוחד אל קברו של אחד מגדולי המקובלים בדור האחרון, שמאז היותו גר בדרום הארץ הייתי מבאי ביתו תדיר . חשבתי אולי תעמוד לי זכותו בשעה נוראה זו. שעה רדפה שעה, לבי כמו התאבן, כאילו נמס כבר מבכי מר וצורב.

כך עבר לו כמעט כל היום, יום ראשון בתחילת החודש, ובשעת דמדומים של בין הערביים, שעה שאפלולית שולטת, והלילה עמל לגרש את שרידי אור-היום החולף, היתה זו גם שעת שקיעת החמה הפרטית שלי. שקעה חמה שקעה נפשי. בשקט ובשלוה, נסקה נשמתו של ארה'לה של אל-על, לגנזי מרומים, בהותירו אותי ואת אשתי תחי' המומים ומזועזעים עד דכדוכה של נפש.

שוב יש לנו רק בן יחיד כפשוטו. – ההלם היה מוחלט, לא שייך לתארו. איני מסוגל לתאר את הרגשתי הנוראה, עת הלכתי שפוף אחר מיטתו של חמדת לבי, אשר בקושי מלאו לו שנים מועטות. בימים הבאים התהלכנו כחולמים, לא מצאנו לעצמנו מנוחה, לא ידענו בשל מה הסער הזה. האמנו כי יש דין ויש דיין, ידענו כי קל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, אבל שתתנו דם. ניסינו לחשוב מה זאת עשה ה' לנו, ולא הצלחנו להגיע למשהו מוגדר. היה אצלנו א' מגדולי ישראל שי' אליו אני מקורב לאחרונה, שאלתי והפצרתי בו אולי יאמר לנו משהו מוגדר, דבר שאפשר להיתפס בו, דבר הטעון שיפור. הוא עורר (אחרי בקשות חוזרות ונשנות) לבדוק בענינים שבין אדם לחברו. חיפשנו דברים מיוחדים ולא מצאנו, לא היו לנו היתקלויות מיוחדות מעולם.

כך עברו ימי השבעה, בכאב שאינו מרפה אף לרגע. ממש לא ידענו שיש בקרבינו מעיינות עמוקים כל כך של כאב, וזה הסתער עלינו ואכל את לבבינו עשרים וארבע שעות ביממה. בלי גוזמה ממש (שלא תדעו מצרות).

בשובינו מבית הקברות, נכנסנו לקחת את ילדינו השני, היחיד שנשאר לנו, מבית המטפלת להשיבו הביתה. וכאילו מתוך דמיון, אני מרגיש כי מצחו לוהט. חשבתי שאני הוזה, וביקשתי משכן שעמד בסמוך אלי לבדוק אותו, והוא נדהם. הילד שלך קודח, ועוד איך. לבי פרפר, חשבתי שאני מתמוטט. צווחתי באלם-קול אל הכל יכול. הרי זה כל המחנה הנשאר לי לפליטה. לקח לי כמה דקות לחזור לעצמי. ובנסיעה מטורפת אני מוצא את עצמי שוב בשערי הבית הנורא, שבו שיכלתי אך לפני שבוע את היקר לי מכל.

האמינו לי, שגם כעת בכתבי זאת לפניכם, איני מסוגל לעצור את פרצי בכיי הנורא, כי הכל חי מול עיני כאילו אני בשיאה של ההתרחשות. אבל תחושת שליח העושה שליחותו מחייבת אותי להמשיך.

הכרתי כבר את הצוות והם הכירו אותי מיד, ונדהמו לגלות את מה שהביאני הלום בשנית. שוב החלה סדרת בדיקות ואבחנות. ושוב מפוצצת באזני הכרזת הרופא המודיעני כי כפי הנראה הסיפור חוזר על עצמו. שוב פעם חיידק. שוב פעם טורף. אבל הפעם בשלב מוקדם יותר. אולי יש סיכוי אומר הרופא, בלי להרגיש שכאילו כרת לי עכשיו יד שניה בלי הרדמה. געיתי בבכי נורא, אשתי תחי' שקעה בהלם דכאוני, והרופאים עמלים ונאבקים.
הם יודעים כי עכשיו זו מלחמה אמיתית וכל דקה גורלית. – היה שם אח אחד דתי, שראה אותי בבכיי ואת נו"ב תחי' בוהה בחלל, ובמילים קצרות החזיר אותנו באחת אל המציאות. הוא טלטל אותי כאילו הייתי חבילה קפואה, וצעק אלי, מה אתך. 'עכשיו' אתה עוד יכול להתפלל. הדגשת ה'עכשיו' קרעה אותי מההיסטריה, כאומר מהר מהר פן תאחר. כאחוז טירוף לקחתי ספיישל לכותל (פחדתי לנהוג לבד), שם בכיתי כמו שעוד לאבכיתי מעודי. אם חשבתי שאחרי שבוע רווי-בכי כזה כבר יבש מעיין דמעותי, נוכחתי לדעת כי עדיין לא נגעתי בקצהו. שאגתי שם פרקי תהלים, והתחננתי לפני אדון כל כי יושיעני וישאיר לי את שלמה'לה שלי. את השם 'שלמה בן חיה' שמעו באי הכותל באותה שעה יותר מפעם אחת, בקול רעש גדול. לא הייתי מסוגל לעצור את סערת רגשותי. הרגשתי שכל הציבורמשתתף עמי בבכיי, אבל לא הי' לי עוד מקום בלב לחוש זאת. כל לבי פרפר סביב דבר אחד: 'שלמה'לה' 'שלמה'לה' ושוב פעם 'שלמה'לה'.

רגע לפני שיצאתי מן הכותל. ניגשתי לבקש עוד בקשה אחת. הרגשתי הארה פנימית כלשהי ולבי אמר לי כי עלי לבקש גם את זה. עמדתי מדוכדכך, וביקשתי מאת בורא עולם. אנא, הודיעני נא את דרכיך, למדני נא על מה הוכיתי. על מה אני נענש כל כך. האר עיני למען אדע את אשר עלי לתקן לפני שיהיה מאוחר מדי. ידעתי כי בנים מתים כשהם קטנים בעוון הוריהם, וייחלתי בכל לב להשתפר, להציל את שלמה'לה שלי, אור חיי.
שבתי לבית החולים, ובחרדה שמעתי מפי הצוות כי המצב יוצב אך מעט, והיממה הקרובה קובעת ומכרעת. לחיים או למוות.
קראתי תהלים מתוך ידיעה כי זה תפקידי עתה. ובמקום שכלתה תשועת יד אדם יש לקוות לתשועת האדון המושיע. כנראה שתוך כדי נרדמתי על מושבי בחדר ההמתנה הסמוך ליחידת טיפול נמרץ בה שהה בני.

והנה חלום חלמתי. חלום ברור, כאילו מתרחשים הדברים במציאות חיה ממש. איני בעל חלומות, מעולם. אבל כאן הרגשתי כי ניכרים דברי אמת, וכל מילה היתה לי כמו בת-קול משמים.

בחלומי אני רואה את אהרה'לה שלי, אהרה'לה ז"ל, במיטבו, פאותיו סדורות לו והוא בבגדי שבת. לצדו יושב גם אחיו הצעיר, שלמה'לה מחמדי, ובראש השולחן עומד מורי ורבי זצוק"ל, הוא המקובל הגדול אשר בצלו הסתופפתי. פניו המאירות תמיד נראות כזועפות אלי. ניגשתי אליו, אחזתי בשולי גלימתו, ופרצתי בבכי מר, הפצרתי בפניו כי יפעל עבור שלמה'לה, שלמה בן חיה, לרפואה שלימה. ראיתי בעיניו מבט יוקד, נוקב חדרי בטן. חיפשתי את המבט האבהי, שאליו הורגלתי בהיותי במחיצת אותו זקן מלא רחמים, ולא מצאתיו. הרגשתי כאילו הוא מקפיד עלי, והוא כמבקש לייסרני בתוכחת מוסר. – תוך כדי יללה סוערת, פניתי אליו ושאלתי. ילמדני רבינו, מה עלי לתקן.

ואז שמעתי את קולו, אשר עד עתה מצלצל באוזני, והוא כמקריא לפני מתוך ספר גדול ועתיק: "כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו, אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן ובנביאי אל תרעו אלו תלמידי חכמים (שבת קיט). כך קרא חזר וקרא כמה פעמים, וקולו מאיים ומפחיד. נבוכתי. לא ידעתי כלפי מה הדברים אמורים. והוא מביט בי מבט נוקב. מצמית. חשתי שאני לא מסוגל לעמוד בו. ואז הוא מוסיף ואומר לי, כקורא מחשבותי, "ובכן, אתה אומר שאינך יודע על מה יצא הקצף. אינך מבין מה הראיתי לך כאן. למה תיתמם כל כך. היזכר נא במעשיך, האם לא פגעת בכבוד תלמידי חכמים באחרונה".

תאמינו לי, בשלב זה עדיין לא קישרתי. כנראה שכיתובי אינטרנט למיניהם לא נקלטו אצלי כביזוי תלמידי חכמים. ואז אני שומע את קולו, גוער בי כפי שלא שמעתיו מעולם, ואומר: "לשוא הכתי את בניכם מוסר לא לקחו?, קברת ילד חמד אחת, וכעת גם השני בדרך, ועדיין אינך יודע היכן נכשלת". פרצתי בבכי נורא. ואז הוא אומר לי בקול מתרכך מעט, "עוררת רחמי שמים בתפלותיך הרבות היום, ונשלחתי לגלות את אזנך על מה אתה נתבע". ויקרא בקול גדול: "יושב בביתו צדיק הדור, זה אשר קדשוהו שמים, ודבריו נשמעים למעלה תמיד. מנהיג רבבות וממשיך עליהם שפע קדש, והוא עמוד התווך שעליו נשען הדור החשוך הזה. כל משאלתו רק להטיב את צאן מרעיתו, לרוממם ולהטיבם. בגשמיות וברוחניות. מרבה תורה ודקדוק הלכה בצורה שאין דוגמתה בדור הזה". עכשיו כבר קלטתי. על מה ולמה אני נתבע, ועל ביזוי רבם אני נדרש. אוי לי ואבוי לנפשי. הבנתי הכל. ועוד איך. והוא ממשיך: "בלי בושה נעשית אתה ועוד חבר מרעים, כלי משחית בידי הסטרא אחרא, להזיק ולחבל, בהפיצכם שקרים ותועבות, להשחיר את פני המנהיג הקדוש ואת עדתו". "ישבו בי"ד של מעלה ודנוך כדין מבזה ת"ח, ולכן ענשוך במיתת תינוקות של בית רבן כאמור בגמרא,לקחו לך את ארה'לה שלך בטרם עת, ועדיין לא הבנת מה רוצים ממך. והיתה מדת הדין מקטרגת בכל עוז, וכמעט שנחטף ממך גם בנך השני, שלמה'לה, והוכן כבר מקומו כאן". כאן הצביע על שלמה'לה העומד בסמוך אליו ועיניו מפיקות תום. "אך עדיין לא מאוחר. עוררת רחמים בזמן הנכון, ועתה הדין מסור בידך. אם מעתה לא תשוב עוד לזה, ותשתדל לתקן אתאשר קלקלת, בתשובת המשקל, נתונים לך חיי בנך במתנה". "אבל אם לא, אם לא", כאן חזר קולו ונעשה מחריד ומאיים, "אם לא, יתקיימו בך דברי הגמרא, ולא יהי רפואה למכתך ח"ו".

וכאן הוסיף כממתיק סוד: "אם לעצתי תשמע, פרסם את הסיפור הזה כמות שהוא, מילה במילה, באותם מקומות בהם היית משתתף וכותב דברי ביזוי ת"ח, תודיע לכל חבריך שם כי מהם אתה, ונענשת. למען ידעו כי יש דין ויש דיין. אולם בשלב זה אל תספר מי אני, כי כבוד אלקים הסתר דבר. כמו כן תקפיד לעורר את התועים האחרים הכותבים עמך ודוברים על צדיק עתק. ולכשתשלים את תפקידך בזה הכנס נא אל אותו צדיק, ובקש את מחילתו, אליו תוכל לגלות מי אני ומה אמרתי".

נשבעתי לו כי כדבריו כן אעשה, והתחננתי כי יבקש רחמים עבורי שלא אענש על אשר גרמתי לאהרה'לה שלי ז"ל, ואז ראיתיו פונה עם ארה'לה שלי, ומותיר אותי המום עם שלמה'לה לבדי.

ואז התעוררתי אחוז בעתה, רטוב מזיעה, ובבהלה נוראה פניתי לראות מה שלום שלמה'לה שלי, העודנו חי. נכנסתי ועל פניו ראיתי כבר שיפור עצום. הזעקתי את הצוות לבדוק אם אין עיני מטעות אותי, וגם הם אישרו כי בלי סיבה ניכרת ומובנת חלה הטבה קיצונית. מיותר לספר כי תוך יום הי' שלמה'לה כאחד האדם, ותהי נפשו לו לשלל.

ידידיי היקרים. ידעתי כי יהיה ציניקניים ביניכם שיזלזלו בדבריי. אבל שמעו נא לדברי אב שכול ולא תצטרכו לעמוד במקומי חלילה, איני יכול יותר מאשר להציג בפניכם את האמת כמות שהיא, כי כן צוויתי, "ראו וזכרו,כיום אין בליבי ספק כי כל אמירה או כתיבה המזלזלת, על כל אחד מצדיקי הדור, סופה מי ישורנו" והשומע ישמע והחדל יחדל. רק חבל על הנפשות הרכות העלולות להינזק אף הם כמו אהרה'לה יקירי ז"ל, בעוון נורא זה. – אם תשאלו אולי מה פתאום זכיתי לגילוי נורא כזה, כנראה שאינכם יודעים מהי מדת צערו של אב שכול העומד לשכל גם את בנו האחרון. כנראה שתפלה זכה אחת הבקיעה את המסך, ופעלה לעורר אותי מחיי-טעותי.

ידידכם החותם בלב דואב, מלא צער וכאב, היום, מוצאי יום השלושים לפטירתו של אהרן בן חיה ע"ה. ——–

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>