חמץ וחרות

חמץ וחרות

 

קראו נא תפילה זו בפרוס החג. קראו נא את תפילת החמץ שחיברו נידונים למוות לכבוד חג הפסח:

"אבינו שבשמים, הנה גלוי וידוע לפניך שברצוננו לעשות רצונך, ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ. אך, על זאת דאבה לבנו, שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות, הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותיך: "וחי בהם" – ולא שימות בהם, ולהיזהר מאזהרתך: "השמר לך ושמור נפשך מאוד". על כן תפילתנו לך, שתחיינו תקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם. אמן".

תפילה זו חוברה בימי החדלון והאימה, באחד ממחנות ההשמדה באירופה, והיא מבטאת את המושג "חירות" במיטבו.

היהודי המעונה נטל בליל פסח את מנת הלחם הדלה, שהעניק לו הצורר ב"רוב חסדו" וברגש של קדושה, עטוף ביגון ובכאב תהומיים, הקדים את התפילה המצוטטת לעיל לברכת "המוציא"…ונגס בפרוסה העלובה בעיניים עצומות ובלב בוכה. ולעס באיטיות ובכוונה את פירוריה, וקיים בפרוסת לחם זו – את מצוות אכילת המצות בפסח, ולמרבה הפלא טעם את טעם… החירות.

חוט ארוך מתוח מן הפסח הראשון שחגגו בני ישראל במצרים – הוא החג בו יצאו מגלותם ביד רמה, כשחופת אש וענן חופפת ומגינה עליהם, אל אותה תפילה נוראה שחוברה ל"כבוד" פסח של גלויות, האיומה שבגלויות, שם במעמקי השאול באירופה של המאה העשרים.

ואל חוט זה – בין שני מאורעות קוטביים אלו – צומדים מחוברים לילות פסח לרוב בשלל צבעי הקשת. אלו הם לילות פסח מגוונים. כאלו שנחוגו ברוב עם והדר בבית המקדש בימי הממלכתיות היהודית, וכאלו שהיו כולם מיסתור, פחד ואימה, אם מפני בלשי האינקוויזיציה הקתולית בספרד, ואם מפני זו האדומה בברית המועצות. זה ליד זה מתייצבים לילות פסח יפים בשנות שלווה, מלווים בתכונת חג והידור מצווה, בקהילות שקטות ומבוססות ליד לילות חג שונים, נעלים, אם כי עצובים. לילות פסח של אפיית מצות במחתרת, של עריכת "סדר" בגיטאות ומחנות, תוך סיכון החיים עצמם.

כל הלילות הללו מקשה אחת הם. כולם – זכר ליציאת מצרים. כולם מבטאים את רעיון חירותו של עם ישראל.

אך הפסח המרגש מכולם – בו השיגה החירות גבהים לא ישוערו – היה פסח החמץ ותפילתו הנוקבת.

כלום יתכן זיווג שכזה? וכי יכול מושג החירות להתקשר לאושוויץ, דכאו וברגן בלזן?

אכן, היטיב להסביר את מהות החרות אחד ממעוני אושוויץ שחזר מן התופת:

      "אנחנו שהיינו במחנה הריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף, כדי לעודד את רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מועטים, אך די בהם כדי להוכיח כי אפשר ליטול מן האדם את הכל, חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסויימות לבור את דרכו" (פרופ. ויקטור פראנקל, אבי האסכולה הלוגותירפאית בספרו "אדם מחפש משמעות").

לאמור, החירות היא מצב נפשי, שאינו תלוי כלל בתנאים חיצוניים. היא מבטאת את הנאמנות המוחלטת. גם במציאות חיים קשה מנשוא – להכרה המוסרית, לאמונה ולעקרונות הטוב. בן חורין הוא האדם הניצב איתן כסלע, וכל סערות החיים לא יוכלו לו. מסות דיכוי ונסיונות השפלה לא ינמיכו את קומת רוחו. גם אם גופו אסור בנחושתיים. ההיפך, כמכות הקורנס על הברזל כך עינויי התופת דווקא מחשלים את הרוח החפשית, ולמעשה, חושפים עינויים אלו לעיני כל את חירותו האישית.

זהו תשתיתה של החירות.

אך מובנה עמוק אף יותר. היא מתומצתת במאמר התלמודי הקצר: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק  בתורה" (מסכת אבות ו, ב).

להסברת מאמר זה נסתייע בדבריו של בן דורנו, הוגה דעות דגול, יהודי מתבולל, שמסף נצרות שב אל יהדות של אמונה:

כך כותב פראנץ רוזנצוויג:

      "רצונו של אלוקים בבני חורין. מלכותו סמויה מן העין. אבל בזה בלבד לא די, כדי לברור את בני החורין מבין העבדים… אלוקים, ברצותו להבחין בין הנשמות, לא זו בלבד שאינו מנעים, אלא מכאיב. אין לו ברירה כביכול: הוא חייב לנסות את האדם. לא זו בלבד שעליו להסתיר מלכותו, אלא, עליו גם ליצור מקום לטעות בענין זה, עד שייבצר מן האדם לראותה, כדי שיוכל להאמין באלוקים באמת. רוצה לומר – להאמין בו דרך חירות" ("כוכב הגאולה").

ואם כך, היתה שעת התפילה, על החמץ במחנות, שעה של חירות אמת. הם עמדו שם בתוככי הגיהנום, מזי רעב ומוכי יסורים וגם בתוך סד תלאותיהם לא שכחו שליל פסח היום. ולא עוד, אלא בתפילתם לאלוקים התנצלו, על כי מוכרחים הם בניגוד למצוות התורה, לאכול לחם. מוכרחים, לא בגלל הרעב המציק, לא כדי לחזק כוחות גוף כלים והולכים. לא! הם מוכרחים לאכול את החמץ, משום שהוא, האלוקים בכבודו ובעצמו, ציווה עליהם בתורתו שבמצבי חירום כגון אלו: "וחי בם – ולא שימות בהם"!.

כלום לא היו אלו גדולי בני החורין שידעה האנושות? כיצד היו מצליחים יהודים אלו לשמור על זקיפות קומתם היהודית, באווירת ה"אנטי" הנוראה שאפפה אותם מכל צד, לולי רגש החירות שפעם בלבם.

באותו ליל פסח אומלל בברגן בלזן, גאלו אנשים אלו את עצמם – ממצרים. ממש, כפי שגאלו את עצמם אבותיהם בדור הגאולה הראשון, לפני למעלה משלושת אלפים שנה.

אז, היתה דרושה הגאולה העצמית כתנאי להשתחררות הפיזית ממצרים. אז, דרש מהם האלוקים (שמות פרק יב) לגרש קודם כל, במעשיהם הם, את הגלות מרוחם, ולשחררה מן השעבוד לתרבות המצרית. זו היתה דרישת שחיטת השה בי"ד בניסן. את השה, שהיה אלוהים למצרים. לשחטו, מבלי להתחשב במבטי המצרים הזועמים העלולים לכלות את חמתם בעברים השוחטים את אלוהיהם. לשחטו, אף כי בהשפעת הסביבה המצרית, גם לב העברים נהה אחריו.

ושחטו אותו בני ישראל כפי שצוו, ללא פחד וללא מורא. ובמאמץ נפשי עצום התגברו על כל פחדיהם ואורו עיניהם. ובאותו רגע ידעו והרגישו, כי היו לבני חורין, אף, שעוד שהו על אדמת מצרים. הם למדו, שהתנאי הראשון לחירות הוא פריקת עול החמרנות שבלב. שחרור הרוח מכל אלילות, בלא קשר לתנאי החיים במציאות. הם הבינו שגאולה אפשרית רק לרוח הנאמנת תמיד להכרות היסוד. זו הרוח שאינה נכנעת לתרבויות אפנתיות, רק משום שהן שולטות אותה שעה, או משום שנכפו עליהם, אם בכוחה זרוע, אם בתוקף התעמולה.

ומפסח מצרים – עד פסח המחנות. מדורות קדומים עד דורנו זה. כל מקום ובכל מצב בו נשאר היהודי נאמן ליהדותו – הריהו לבן חורין. נאמנות, שעמדה במשך הדורות במבחן פיתויי העושר והתהילה בין העמים. נאמנות, שעמדה במבחן גם בבור השביה מול כל הלחצים שבעולם. נאמנות מוחלטת בכל התקופות ובכל ארצות הגולה. גם במולדתו שלו.

כי "מצרים" כמובא במקורות, היא אב טיפוס. הינה שם כולל לכל "מיצר", לכל סוג של חמרנות, לשלילת ערכים, לברוטאליות, לטומאה ולשקר.

ועל כן, יציאת מצרים משמעה עילוי האדם מעצמו. שליטת הכרתו המוסרית בכל תנאי ומצב, מסירותו לעקרונות הטוב, לאלוקים… (מתוך הגדה ופשרה להרב מ. גרילק שליט"א)

ברוח אוכלי החמץ הקדושים בליל הסדר בתופת הנאצית, נדע גם היום – דור אוכלי מצה ומרור למהדרין עם כל סוגי החומרות – אך בצל טומאת הרחובות והמסכים, זוהמת האפליקציות וסיאוב הסמרטפונים. כזית המצה והמרור מקדשים אותנו למרות הכל, מקרבים אותנו אל הבורא ומספקים לנו את ניצוץ החירות למשך שנה. בדור שמהלכי שתיים מכורים וכבולים לאוזניות ומסך אנו הבודדים שנשארנו בני חורין. נשמור על חירותינו זאת

חירות העין והלב, מכל משמר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>