ייאוש…

יאוש…

בימי אלו שומה עלינו להתבונן בדברי חז"ל וללמוד כיצד ומשורש מה נגרם כל חורבן בית המקדש, אשר עד היום אנו סובלים ממנו, כדי שנוכל ללמוד כיצד נתקן את הקלקול שגרם לחורבן, וע"י התיקון נזכה בעזהי"ת לבנין ביהמ"ק, כי הרי "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו". (ירושלמי יומא ה.)

הגמ' בנדרים (פא.) מביאה: "אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה".

וידועה קושיית כל המפרשים, כיצד יתכן שכל החכמים והנביאים לא ידעו על מה אבדה הארץ, וכי לא היו הדברים ברורים דיים, והלא מפורש בנביא שעם ישראל באותו הדור עברו על כל התורה כולה, ע"ז ג"ע ש"ד, א"כ מה נתקשו כ"כ כל אותו הדור על מה אבדה הארץ?? וכאילו לא די לנו בתמיהה זו, מגיע הקב"ה ו"מגלה" לנו – על מה אבדה הארץ? – "על עזבם את תורתי"! נו, אז 'ניחשנו' נכון, בגלל שעזבו את דרך התורה וחטאו נוראות, על כך אבדה הארץ, א"כ מדוע לא ידעו כולם להגיד במלים ברורות "על עזבם את תורתי"??

והקושיה מתעצמת בעקבות ביאור הגמ' ש"על עזבם את תורתי" אין הכוונה שעזבו את התורה לגמרי והתפקרו, לא לא! הכל היה בסדר, הם שמרו שבת, הניחו תפילין, שמרו כשרות, רק מה?! בבוקר כשהיה צריך לומר ברכות התורה, שם היתה התחמקות קטנה ו"לא בירכו בתורה תחילה"!!

רבש"ע, האם באמת על כל העבירות שעברו, על ג' עבירות חמורות, לא היתה הארץ ראויה להיאבד, רק על זה שלא בירכו בתורה תחילה, בדור מלא חטאים חמורים זאת הסיבה שעבורה היה צריך להחריב את ביהמ"ק??

* * *

וביארו בספרים הקדושים שבאמת עיקר השאלה שריחפה באויר – על מה אבדה הארץ, היתה – מה הנקודה שגרמה לכל זה, מאיפוא זה נבע, איך יתכן שדור של ביהמ"ק בדרגה גבוהה כזו, מגיע לכאלו חטאים חמורים??

הוי אומר, עיקר השאלה היא לא כדי לדעת היסטוריה – מה היה שם? כי אמנם יתכן שהיו שם חטאים גדולים וברורים דיים בכדי לגרום לחורבן! אך השאלה נשאלה מכיון שכל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו, ובכדי לדעת מהיכן התחילה הנקודה השורשית של החורבן הרוחני, שאלו כולם; כיצד נבנה שוב את ביהמ"ק, מה ה'טיפול שורש' שעלינו לעשות כדי לעקור את כל החורבן משורשו, ולזכות לבנין ביהמ"ק כבראשונה?

ואכן להצביע על הנקודה השורשית, לא הצליחו אפי' החכמים והנביאים! דבר כזה עמוק – נקודת תחילת החורבן לא ניתנה לגילוי בקלות, כי אם אכן היו יודעים עם ישראל מהו שורש החורבן, לא היו ממשיכים להדרדר לעבר חורבן נוראי שכזה –

עד שבא הקב"ה ופירש בעצמו "על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה – היינו שאע"פ שכבר עברו על עבירות חמורות מאוד, עבודה זרה וכו' אעפ"כ בפנימיות לבם היה לבם עדין בוער לה' יתברך כי מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים ונהרות לא ישטפוה. ועל כן היו צריכים להתגבר על כל פנים לחטוף איזה הלכות ללמוד על כל פנים מעט בכל יום. והם עזבו את תורתי לגמרי." (לקוטי הלכות פרו"ט ד, לה)

עם ישראל במצב שפל, אכן יש יצה"ר, עובדים עבודה זרה, עמ"י שרויים בשפל המדריגה, יושב לו געציל אחרי שהשתחווה ל'עבודה זרה'לה' שלו, ופתאום הוא מתנער, 'רגע! עוד חמש דקות נגמר הסדר, צריך ללמוד משהו היום…'

ואז כמתעורר: 'רגע אחד' – אומר געציל לעצמו – 'לפני דקה נתתי כזאת בעיטה לתורה הקדושה, עבדתי עבודה זרה ממש, איך אני יכול ללמוד כעת את תורתו הקדושה?! לא!!! לי כבר אין סיכוי, אני כבר לא שייך לקב"ה, אין שום טעם שאעיז אפי' לגעת בגמ' וברשב"א!! מה אני רמאי?? איך אני יכול כעת לגשת לעבודת ה' בעוד שלפני רגע מרדתי בה חמורות??' ותוכ"ד הרהוריו מדמיין לו געציל את עצמו שומע בת קול שזועקת אל חלל העולם: "שובו בנים שובבים חוץ מגעציל – לגעציל כבר אין סיכוי!!!"…

אמנם בעומק לבו בוער ומתגעגע הוא געציל לשוב אל הקב"ה, אך הוא חש במשהו זר ומתנכר שתקוע לו בלבו ומפריע לו; 'לא! אני כבר לא שייך לקב"ה, לי- כבר אין סיכוי'… זהו זה, ה'סדר' הלך לטמיון, וכמובן, שבמר יאושו היה בטוח געציל שאין ספק שבמצבו הנוראי כבר לא שייך להתפלל מנחה… מנחה לעשיו…

וכך… לאט לאט, הפסיק געציל להתפלל, לשמור על כשרות, על שמירת העיניים אין כלל על מה לדבר, וכך הלך געציל והדרדר מדחי אל דחי עד ששכח מכל המצוות, ומכאן עד לחורבן הדרך קצרה…

* * *

הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע היה נוהג בכל יום קודם שנכנס להתפלל להתבונן בשפלות עצמו, עד כדי כך שבכל יום היה עמל קשות לשכנע את עצמו שהינו שפל יותר מכל אלו שנמצאים בבית הכנסת.

יום אחד הגיע יהודי שפל מאוד לביהכנ"ס, שעבר לפני כן עבירה חמורה מאוד. זמן רב חיפש רבי לוי יצחק במה הוא פחות טוב מאותו יהודי, ולא מצא. זמן רב הסתגר לו רבי לוי יצחק בחדרו – עד… שאורו עיניו…

'אם אני הייתי עובר כזו עבירה' – חשב רבי לוי יצחק – 'לא הייתי מגיע אח"כ להתפלל, הייתי מרגיש שיותר איני שייך לבית הכנסת… אבל יהודי זה, אפי' שהתרחק כ"כ והגיע לכזו שפלות, עם כל זה, הוא עדיין לא התייאש מעצמו, והגיע להתפלל, הרי שטוב הוא ממני…'

* * *

ללמדך, שגם אם נפלת לכמה דקות, או אפי' שעות, וימים, ויותר, אל תשכח שיש כאן מישהו שלא שכח אותך ומחכה לך בכל רגע שתשוב אליו, ואפי' שנפלת בעבירות חמורות, אין לך שום פטור אפי' מההלכה הכי קטנה בשו"ע… הוא מחכה לך כמו אתמול וכמו שלשום…

תתאר לעצמך, הרוצח המזויע של לייבי קלאצקי, אחרי הרצח, [ובהנחה שאינו בגדר שוטה שיצא מדעתו, אלא נכנסה בו רוח שטות ככל עברייני ישראל], הוא עומד כעת כמה דקות לפני השקיעה, והוא נזכר שעדיין לא התפלל מנחה, הוא ודאי חושב לעצמו: 'אני? מנחה? איך בדיוק אני קשור לבורא, לפני מי אני עומד להתפלל? אחרי כזה מעשה נפשע?' אך – - – תחפשו בשו"ע אם יש הלכה כזאת שרוצח פטור ממנחה? אין כזו הלכה! אפי' רוצח נתעב שכזה, חייב לחפש בכל רחבי ברוקלין מנין עבור מנחה כדי להספיק את השקיעה…

הרוצח הנתעב של ה"באבא אלעזר" האם הוא צריך לבקש מהסוהרים לתת לו לצאת לכמה דקות לקיים מצות קידוש לבנה, או שהוא… פטור? איך הוא יכול לומר קידוש לבנה אחרי כזאת מרידה במלכות שמים?! אבל גם הוא, חייב בכל המצוות ולא נפטר מעולם מהס"ק הכי קטן בשו"ע…

* * *

נקש לו המשומד העירוני על דלת ביתו של הגאון מוילנא וביקש מבני הבית כוס מים, עצר אותם מיד הגר"א; 'אל תתנו לו מים' – אמר הגר"א – 'אלא א"כ הוא מתחייב לברך'…

'אני??!!' – גיחך המשומד – 'אני שעברתי על כל התורה כולה, אני יברך שהכל?? מה לי ולקב"ה?? הוא צריך את הברכה שלי אחרי שהפניתי לו עורף??!!'

'אתה טועה' – אמר לו הגר"א – 'מהקב"ה א"א להתנתק, גם אם הגעת לשאול תחתית, הוא עדיין עומד ומחכה לך, הקב"ה לא מוותר על שום נשמה, ועל שום 'שהכל' על כוס מים, את הכל יתבעו ממך שם בעולם האמת'…

* * *

"שבכל דבר שאדם עושה נותנים לו רוח ממרום והוא המסייע אותו לעשות דברים עוד כאלה וזה הרוח אינו נח ושקט עד שעושה עוד דברים כאלה והוא נהנה מהם ומזה יש לו נחת רוח הן בדבר מצוה או בדבר עבירה וזהו עבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה…" (פי' הגר"א משלי א, כג).

יתכן שהרוח שאופפת עוברי עבירה, היא רוח היאוש, שאומרת לאדם: "אחרי שעברת עבירה כזו גדולה, לא יקרה כלום אם תעבור עבירה נוספת…". אך צריך לדעת שזה הבל ורעות רוח, ואין זאת אלא רוח טומאה, וצריך להתגבר בכל עוז, ואכן אם האדם אינו מתיאש ובמסירות נפש ממשיך בעבודת ה' הריהו מקבל רוח ממרום לסייע אותו לעוד מצוות.

* * *

"והעיקר ולא הלכו בה שלא בירכו בתורה תחלה, כי בודאי לא נפלו בפעם אחד לנפילות כאלה לעבור על דת לגמרי ולפרוק עול כמו שהיה אז בעת החורבן, ובודאי בתחילה עסקו בתורה קצת, רק שלא בירכו בתורה תחילה, דהיינו שלא נתנו ליבם לשמוח בתורה, ולברך ולהודות ולהלל לה' יתברך בכל עת על החסד הנפלא והנורא הזה שעשה עימנו אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו – חמדה גנוזה אשר היא חיינו וכו' שזה עיקר ברכת התורה לשמוח בכל עוז בנעימת חלקנו וגורלנו… וזהו ולא הלכו בה כי זהו הילוך ודרך נפלא מאוד להתקרב ולהרים עצמו לה' יתברך מכל מיני נפילות וירידות שבעולם עד אין קץ ותכלית. ואם היו הולכים בדרך זה בודאי לא היו נופלים כל כך ולא היו להם צרות כאלה. ועתה כל תקוותינו לשוב לארצינו ולבית מקדשינו הוא על ידי זה… הכל חפצים ליראה את שמך ואעפ"כ רובם רחוקים מאוד מדרכי התשובה. והעיקר, מחמת שאינם משימים אל לב לשמוח במעט הטוב שבהם כי העצבות ומרה שחורה מזקת ביותר מהכל, וכמו שכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב, שעיקר החורבן וכל הצרות רח"ל, כולם מחמת שלא עבדוהו יתברך בשמחה, וכמובא בכתבי האר"י ז"ל… ועל כן הוכרח ה' יתברך לפרשו כדי לרמוז לנו עתה בכל דור ודור רמזי עצות איך להתקרב עתה לה' יתברך מכל מקום שהוא לתקן הקלקולים שעל ידם היה החורבן עד שנזכה לגאולה שלימה בקרוב". (לקוט"ה שם)

אנו מברכים ומשבחים את הקב"ה בכל יום, אשר בחר בנו מכל העמים! על מה מברכים ברכה זו? אפי' על מילה אחת של תורה! כי אין ערוך למילה אחת של תורה… ומחמת חוסר תשומת הלב לעומק ברכה זו התחיל החורבן; שלא ידעו לייקר כל מילה של תורה, לא שמחו והודו לקב"ה על כל דבר קטן, על כל מילה של גמרא! כשלא מחשיבים ומייקרים את הדברים הקטנים, אזי גם אין כח להמשיך לדברים הגדולים, וכך… צומח לו החורבן…

זאת הנקודה שעלינו להתמקד בה כדי לתקן את שורש החורבן – הנקודה הזו שצריך לייקר את הדברים הקטנים!

הקב"ה מתחנן אליך: "בני יקירי! גם אם כל היום הסתובבת במקומות מטונפים, החבר'ה סחבו אותך, היצה"ר בער – מסכן שלי, טימאת את עיניך בלי סוף…"

"אבל!!! – נשארו 5 דקות היום, אנא ממך בני יקירי, תן לי אותם במתנה, "אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת לי" (ירו' ברכות ט.) אמנם מחר תשתדל להתנהג יותר טוב, אך אי"ז אומר שהיום הלך לטמיון, גם היום יש לך עוד סיכוי להתחבר ולשוב אלי. אמנם היצר הרע אומר לך: 'עזוב, מחר נתחיל טוב, היום כבר בין כה הלך פַיְיפְן' – אל תשמע לו – 'צא הלחם בעמלק מחר' – עמלק דוחה אותך למחר, אבל אתה אל תשמע לו, 'היום אם בקולו תשמעו', ב-5 דקות שנשאר לך – בקולו תשמעו, התורה מתחילה באות ב', כל מסכת מתחילה בדף ב' – ללמדך, כי לא חייבים להתחיל מא'… אפשר להתחיל גם בב'… גם אם התחלת היום לא טוב, אפשר גם להתחיל בסוף היום… תן לי במתנה את הדקות האחרונות שנשארו, תשמח בהם ותייקר אותם, בזכות זה אעזור לך בהמשך ביתר שאת…"

"שבכל דבר שאדם עושה נותנים לו רוח ממרום והוא המסייע אותו לעשות דברים עוד כאלה וזה הרוח אינו נח ושקט עד שעושה עוד דברים כאלה והוא נהנה מהם ומזה יש לו נחת רוח… וזהו מצוה גוררת מצוה…" (הגר"א שם).

- אם תתן לי דקה אחת ביום, תקבל כזאת רוח ממרום שתסייע אותך להמשיך מחר ביתר שאת וביתר עוז…

בדורינו חשוב לקב"ה כל פירור של שמירת העינים, גם אם הוא מוקף בים של קשיים ונסיונות, של נפילות ומניעות!

"פתחו לי פתח כחודו של מחט" – כל הפתח חסום, הכל שחור ומעונן, שום דבר לא הולך היום, אך "חודו של מחט" – זה מה שהקב"ה רוצה, דקה אחת שהצלחתי להבריח מהיצה"ר ולתת אותה מתנה להקב"ה, טיפ טיפה רצון ה', למרות שכל היום לא הלך לי, אבל ידעתי להעריך מה זאת דקה אחת של רצון ה', או אז "ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" – דרך החור הקטנטן הזה שפתחת כביכול לקב"ה, הקב"ה שולח שפע של רוח טהרה ממרום לעזור לך לעלות לגמרי על דרך המלך…

וכשנזכה לייקר ולהעריך את ה'פכים קטנים' האלו, לאט לאט נוכל להמשיך ולהתקדם לדברים הגדולים בכח הרוח ממרום שהקב"ה ישפיע עלינו, ונזכה לשוב ולבנות את ביתו ית' כבראשונה… במהרה בימינו אמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>