כתבו לכם

כתבו לכם

הם נפגשו מחוץ לבית הכנסת. טליתותיהם על כתפיהם. "נו?" שאל גדליה ברמיזה, מעכב את צעדיו. "נו- או" השיב נחום ברמז משלו והזדרז להדוף את הדלת ולהדחק פנימה. איכשהו, חש גדליה שאחיו הגדול מתחמק. הוא חייך לעצמו. מסתמא סיבה טובה יש לו… "נו?" הוא אחז בכתפו כמעט שעה לאחר מכן, עת נפגשו שוב מחוץ לבית הכנסת הקטן. נחום הסתובב אליו לאט, ידיו מקפלות את הטלית בהיסח הדעת. "נו" דחק גדליה. "מה אמר הרב?" לא היה צורך במילים. פניו של נחום אמרו את הכל. "עד כדי כך?" שאל גדליה, פניו מתכרכמות. "עד כדי כך" השיב נחום בכבדות. הביט סביב ונאנח. "טוב. יכול להיות ששאלת את השאלה בצורה לא כל כך מתאימה. בימינו, אתה יודע, צריך לדעת איך להציג את השאלה, כדי לקבל תשובה הולמת". "התשובה שאנחנו מעוניינים לשמוע" נחום לא התאפק מלומר. גדליה הסמיק לרגע קצר. "ואולי הוא באמת קצת זקן מדי" הוא לחש, מעפעף. "אתה יודע. יש עוד הרבה רבנים שהיו מתירים לנו. אולי עם כמה סייגים. אבל לא ככה, באיסור מוחלט. זה רק אנחנו, שמתעקשים להדבק לרב ה—" "טוב, טוב" נחום ניער את ידו בזעף, כמו מנסה לגרש זבוב טורדני. "אני צריך לחשוב על זה. באמת החלטה לא פשוטה". "כן. צריך לחשוב על זה" הנהן גדליה בהסכמה. אח נאמן וצייתן. רגע. אבל אם צריך לחשוב על זה, מדוע יעץ לו לגשת אל הרב, בעצם?

"שטיינר שברו" סיפר נחום כשנפגשו שוב, למחרת. קשת של הבעות חלפה ביעף על פניו של גדליה הצעיר. לבסוף נותרה עליהן הבעה אחת. מתריסה. "ביג דיל. לא הייתי מצפה מהם אחרת. הוא ר"מ ב'תפארת המסורה' ורעייתו מנהלת סמינר דגולה. הם עשו את זה רק בגלל התקנון של הסמינר. אין ספק". נחום שחרר נשיפה שנשמעה יותר כמו אנחת הקלה. צודק, אחיו הצעיר והנבון. לא היה צריך להלחץ כל כך. שטיינר זה שטיינר והם- זה הם. "וחוץ מזה" גדליה איתר במהירות גלולת הרגעה נוספת, "יש להם עכשיו שניים בשידוכים, כך שיש להם סיבה טובה. אבל אנחנו… אנחנו זה משהו אחר. אנחנו עוד צריכים להחליט".

"חיימובסקי שברו" נקש נחום על דלתו של אחיו, עוד באותו היום. גדליה הניח את כף המרק והשתעל במשך רגע ארוך. רעייתו, מפינת החדר, נתנה בו מבט חרד, ונחום כבר הצטער על הצעד הנמהר. "חיימובסקי?" גדליה מחה את פיו והשתעל עוד. "דווקא הם… מעניין. אף פעם הם לא נראו לי עד כדי כך… אה… פנאטים. הוא עובד באיזה משרד, אתה יודע. זו סביבת עבודה לא ממש…" "הוא גם קובע עיתים לתורה, כמובן" חש נחום חובה לדייק. "קובע עיתים…" מלמל גדליה בטון לא ברור. "ודווקא הוא… דווקא הוא?" "הוא שאל את הרב שלו. והפסק היה- לשבור". "והם, פשוט, ככה הלכו ושברו!" גדליה בחש במרק בחוסר ריכוז. "עוד מעט תספר לי שהוא גם עזב את העבודה מאותה סיבה". "הוא באמת אמר על זה משהו, חיימובסקי. הפסיד את הפיצויים והפך להיות מחסנאי באיזה מפעל". "לא! אני לא מאמין! אתה לא חושב שהוא הגזים?!"

כשגם כהן ומזרחי הצטרפו ל"שוברים", נחום כבר לא טרח לספר. כהן תמיד היה ה"צדיק" של השכונה. מין מלאך כזה שכל מעייניו בתפילה ובלימוד, והעולם הזה מעולם לא ניסה להשיג דריסת רגל במשכנו הדל. סביר שהוא החליט לשבור אפילו לפני הוראת הרב. ומזרחי, נו טוב. מזרחי, שלא נדע, הוא יהודי מלומד בייסורים. כנראה קיבל על עצמו את ההקרבה האדירה הזו לזכות אשתו החולנית או בתו המתבגרת או בן הזקונים שלו, שלא ממש צועד בתלם. אבל הם? נכון. הוא שאל את הרב, והרב פסק שיש לשבור ומיד. עניין של פיקוח נשמה. אבל זה כל כך קשה!!! חוץ מזה, הוא מאמין שהרב פסק כך לרוב תושבי השכונה, אם לא לכולם. והנה… בינתיים רק שטיינר וחיימובסקי, כהן ומזרחי, רק הם שברו. אז מה, הוא צדיק יותר מכל השאר? גם הוא רוצה לחיות כמו בן אדם. לנהל את החיים שלו בצורה נורמלית. לדעת שהוא עושה הכל למען רווחת משפחתו. זה לא שהוא פורץ גדר, חלילה! מה פתאום? הוא רק צריך לחשוב עוד קצת על העניין הזה. אחרי הכל, הוא לא סתם איזה בור ועם הארץ. יש לו הבנה. ואם יש רבנים שאוסרים ורבנים שמתירים, אז אולי גם "דעת תורה" שלו נחשבת קצת. ובכלל, זה לא חייב להיות חד משמעי- לשבור או לא לשבור. יש כל מיני דרכים של אמצע, או לפחות כאלה שמתפתלות באזור האמצע. בסך הכל הוא מקיים תורה ומצוות, אפילו מדקדק בכמה מנהגים שחיימובסקי לא שמע עליהם מעודו. החליפה שלו יותר ארוכה משל מזרחי ובאופן כללי, עמוק בלב, יש לו אמונה חזקה. חבל שהרב נתפס לכאלה קטנות. כאילו בזה תלויה כל נשמת היהדות. האמת היא שבעיקר קשה לו לחשוב על זה בגלל התגובה של גדליה, אחיו הצעיר. גדליה תמיד היה החריף מביניהם, ה"אויבער- חכם" שמצליח לצאת בסדר בעיני כל הצדדים וגם להשיג את מה שהוא רוצה, כמובן. זה לא לעניין שרק הוא ישבור, וגדליה ימשיך לצחוק כל הדרך הביתה. בקיצור, אין מצב לחתוך החלטה ברגע אחד, במחילה מהרב שליט"א. הוא צריך לשקול. לחשוב. להתעמק. לקחת את כל הצדדים בחשבון. ובינתיים? בינתיים, בעוד דלתותיהם שבורות הבריח של שטיינר וחיימובסקי, כהן ומזרחי, פרוצות לרווחה ומגלות מאחוריהן בתים של מסירות נפש, ניגש נחום אל בריח הדלת שלו. לא. הוא לא שובר אותו. הוא רק פותח את ארגז כלי העבודה, וחוקק עליו- על בריח ביתו: "אין לנו חלק ונחלה באלוקי ישראל".

* * *

"תנו רבנן: בימי מלכות יון הרשעה גזרו על ישראל שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו יחקוק עליו שאין לו חלק ונחלה באלוקי ישראל. מיד הלכו ישראל ועקרו בריחים שבבתיהם".

(מתוך גליון 'על חומותינו' שע"י ק"ק סערט ויז'ניץ)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>